בלאדי סם
היה לו שם של שתיין, רודן שמתעלל בשחקניו והוא איבד כנראה לגמרי את אמונו בבני האדם, אבל סם פקינפה ("כלבי הקש", "חבורת הפראים") היה קודם כל אנושי. ואת זה אפשר לראות ברטרוספקטיבה מקיפה של אחד הבמאים הגדולים ונוטפי הדם בהיסטוריה של הקולנוע שתוצג בפסטיבל חיפה. חובת צפייה
אחד המראות היפים ביותר בפסטיבל חיפה, שנפתח במוצ"ש הקרובה, הוא זה שייכנס תחת קורת גג אחת את מירב שוחרי הקולנוע במסגרת מחווה לבמאי מופלא שעזב את עולמנו, סם פקינפה. ההתלהבות נוכח המאורע מלמדת יותר מכל על נצחונו של פקינפה את הפחד הגדול שהזין את מיטב יצירותיו - הזמן. בין אם מדובר ב"חבורת הפראים" בהנהגתו של פייק בישופ (וויליאם הולדן), בשריף שדולק אחר חברו הטוב ביותר ("פאט גארט ובילי הנער"), בברמן שנושא באמתחתו ראש בשווי מיליון דולר ("הביאו לי את ראשו של אלפרדו גרסיה") או באסופה של נהגי משאיות מתמרדים ("השיירה"), זהו מחול הגרגירים של שעון החול שמאיים להטביע בתוכו את גיבוריו של פקינפה. אלו האחרונים הם תמיד דינוזאורים בעולם על סף הכחדה המיוצג בדרך-כלל על-ידי דמותו של המערב הפרוע, כשזה עוד היה באמת פרוע.
עבור הדמויות הללו הקידמה הנושאת בקרבה את בשורת הציביליזציה היא בבחינת גזר דין מוות, ולפיכך הן מתעקשות להתקין לעצמן יקום פרטי שבו חוקיו וערכיו הישנים של עולם המערב אינם נחשבים ארכאיים. ואמנם, את הדיבר הראשון למדינת פקינפה תמצאו ביצירתו האהודה ביותר, "חבורת הפראים" (1969), במילים הנרגשות שמסנן מנהיג הכנופיה לחבריו הנרפים: "אנחנו לא נפטרים מאף אחד. אנחנו נשארים יחדיו, כפי שעשינו בעבר. כשאתה עומד לצדו של מישהו, אתה נשאר איתו. ואם אתה לא יכול לעשות את זה, אתה כמו חיה, אתה גמור. אנחנו גמורים. כולנו".
האחווה הגברית - גם אם היא שייכת בסרטיו של פקינפה לאלו הנמצאים בצד הלא נכון של החוק - היא שמעניקה את התכלית לקיומם הריק של הגיבורים. ברם, ואולי כמתבקש מאחד היוצרים האינטנסיביים ביותר שידעה הוליווד, היקום האנכרוניסטי הזה חייב להיתקל מתישהו במציאות החיצונית ובהווה הרודף - דבר שיוביל לסדרה של מפגשים אלימים וברוטאליים.
מיזנטרופ בזכות עצמו
את ההתנצחות המדממת הזו בין הישן לחדש תמצאו בכל אחד מסרטיו. החל בסרטו האישי ביותר של פקינפה, "הבלדה של קייבל הוג" (1970), בו גיבור הסרט מוצא את מותו כתוצאה מהידרדרותו לאחור של פרי ההמצאה המודרנית – האוטומוביל, וכלה במכונית שגוררת את אחד מחברי "חבורת הפראים" לאורכה של עיירה מקסיקנית.
האימה מן החדש, מן הרענן והצעיר, מוצאת את ביטויה גם באופן שבו פקינפה מצלם את הילדים בסרטיו, בייחוד ב"חבורת הפראים", שם הזאטוטים הם הראשונים לרמוז על האלימות העתידה לפרוץ בעיירה שעה שהם מביטים בהתפעלות בקבוצת נמלים המענה למוות עקרבים. אגב, ילד אחר ייקח חלק באירוע הטראגי ביותר בסרט.
על-אף התמה החוזרת בכל אחת מעבודותיו, ניתן לזהות מהלך אבולוציוני שעשוי ללמדנו גם על חייו של האדם עצמו. באחד מסרטיו הראשונים, "בארץ תיכונה" (או לחלופין, "רכב ברמה"), משנת 1962, שני אקדוחנים מזדקנים המעבירים מטען זהב, חלוקים בדעתם על האופן בו יש לנהוג בשלל. האחד מציג את התפישה הפקינפאית הטוענת שאין לעשות שימוש פרטי בזהב, ואילו האחר מגלם במחשבתו את תאוות הבצע המודרנית ומבקש להתעשר רגע לפני מותו. בסיומו הנוגה של הסרט יהיה זה השולף האבירי שימצא את מותו בעקבות לחימתו על ערכיו המקודשים, ודווקא חברו האופורטוניסט יגאל את נשמתו המוכתמת כשיבטיח לסיים את מלאכתו במקומו. כפי שניתן לראות בסרט זה, פקינפה עדיין מאמין, עדיין רומנטיקן, עדיין אופטימי, שכן על דמו של צדיק אחד קם אחר מייד.
בהמשך הדרך, שכללה מאבק מתמיד עם מפיקים וראשי אולפנים מתערבים, פקינפה החל לאבד את אמונו במין האנושי ולפיכך הואשם לא אחת בהיותו מיזנטרופ. את השינוי שחל בו תמצאו באותה התרחשות עלילתית שתאפיין את מרבית סרטיו העתידיים - הבגידה שסודקת את האחווה האידילית ומשלחת את הגיבורים למסע שסופו המר ידוע מראש. בגידתו של פייק (וויליאם הולדן) בת'ורנטון (רוברט ריאן) היא שניצבת בבסיס המרדף העקוב מדם של "חבורת הפראים"; ב"פאט גארט ובילי הנער" (1973) גארט המזדקן (ג'יימס קובורן) מוכר את נשמתו ואת חברו הטוב ביותר למען כוכב השריף שיאפשר לו להאריך את חייו. ואפילו באחד מסרטיו הזניחים ביותר, "רוצחי העילית" (1975), הפרת האמון היא שמציתה את הדרמה ושולחת את הגיבור למסע נקמה.
ומה נותר לאדם שאיבד את האמון בסביבתו הקרובה? יש שיפתחו מערכת יחסים קרובה עם ראש של אדם מת, עמו יש להם הרבה יותר מן המשותף מאשר עם אלו הנושמים עדיין ("הביאו לי את ראשו של אלפרדו גרסייה", 1974), ויש שיתכנסו לחלוטין בתוך ביתם ויהפכו אותו למבצר נקם נוטף דם ("כלבי הקש", 1971).
בהקשר הזה מעניין לגלות שדווקא בערוב ימיו, כשכמעט הותש ממאבקיו עם האולפנים הגדולים, יצר את אחת מעבודותיו הקלילות, המהנות והנגישות ביותר, "השיירה" (1978). אמנם, גם היא כללה מאבק בין הישן לחדש, בין נציגי החוק לפורעיו, אך היה בה משהו מפויס יותר, שליו יותר, כשאת הרובים המאיימים והגופות המרוטשות מחליפה סדרה של מהלומות ואגרופים מצחיקים. היה זה המבקר הנפלא, זאב רב נוף, שכתב בזמן יציאת הסרט את הדברים הבאים: "מסתבר שפקינפה ה'נוראי' מסוגל לעשות סרטי בידור מחממי לב שהצנזורה אינה נוגעת בהם. הזדקן? מי יודע? במקום לנחש ולהתנבא מוטב ליהנות מ'שיירה'".
ואולי פקינפה מחמם הלב תמיד היה שם, אלא שכיאה לאלו המתפתחים להיות שונאי אדם, גם הוא החל את דרכו כהומניסט גדול שפיתח שריון, ותעיד על-כך אנקדוטה הלקוחה מאחד הראיונות שמופיעים בסרט התיעודי, "תשוקה ופיוט: הבלדה של סאם פקינפה" (2005), שיוקרן אף הוא במסגרת הפסטיבל ובו השחקן ארנסט בורגניין נתבקש לתאר את מערכת יחסיו עם הבמאי הבעייתי, שנודע לו שם של שתיין, חובב סמים ורודן שנוהג להתעלל בשחקניו.
בורגניין, בג'נטלמניות האופיינית לו, סיפר כי רק דבר אחד הפריע לו בפקינפה. העובדה שזה האחרון לעולם הרכיב משקפי שמש. "אני אוהב להביט לאנשים בעיניים ופקינפה מנע זאת ממני", המשיך השחקן ואז הוסיף, "אבל באחד מימי הצילומים הבאים הבנתי את הסיבה לכך. זה היה בסופה של סצינה רגשנית במיוחד ביני לבין וויליאם הולדן, סיימנו את הדיאלוג ואני הסתובבתי עם גבי למדורה כפי שהתסריט דרש. כאן אמור היה להישמע ה'קאט', אך שמעתי את המצלמה ממשיכה בפעולתה זמן רב מן הנדרש. הסתובבתי כדי לשאול לפשר העניין ואז ראיתי את זה. מבעד למשקפיו הכהים של פקינפה זלגו להן דמעות. ואז חשבתי לעצמי...הבנזונה... הבנזונה בכל זאת אנושי".
גם מבלי לחזות בדמעותיו של אותו דינוזאור דגול, אך לאחר צפייה מרוכזת וחוזרת בבלדות הקולנועיות הפיוטיות והיפהפיות של פקינפה, אפשר להסכים עם בורגניין. הבנזונה בכל זאת אנושי. ואם להיפרד אז רק במילותיו האחרונות של גיבור "בארץ תיכונה"- היה שלום פרטנר, נתראה מאוחר יותר.
הסרטים שיוקרנו במהלך הפסטיבל:
- "כלבי הקש" (שבת, 7.10, 22:00, סינמטק וגם ברביעי, 11.10, 09:30, סינמטק)
- "פאט גארט ובילי הנער" (ראשון, 8.10, 22:00, סינמטק וגם בשלישי, 10.10, 19:30, סינמטק)
- "השיירה" (שני, 9.10, 19:30, סינמטק)
- "הביאו לי את ראשו של אלפרדו גרסייה" (רביעי, 11.10, 22:45, סינמטק וגם בשישי, 13.10, 09:30, פנורמה 2)
- "חבורת הפראים" (רביעי, 11.10, 12:00, סינמטק וגם חמישי, 12.10, 22:00)
כמו כן יוקרנו הסרטים התיעודיים:
- "סאם פקינפה: דיוקן" (שבת, 7.10, 13:30, מוזיאון טיקוטין)
- "רקוויאם לבילי הנער" (שני, 9.10, 17:00, סינמטק וגם בשלישי, 10.10, 13:30, סינמטק)
- "תשוקה ופיוט: הבלדה של סאם פקינפה" (חמישי, 12.10, 13:30, סינמטק)
ומי שנבצר ממנו להגיע לאירוע הנפלא הזה מוזמן לעשות לעצמו מרתון ביתי: חברת וורנר בישראל שיחררה כבר שלוש מיצירותיו הגדולות ביותר של פקינפה בעותקים משופצים: "חבורת הפראים", "פאט גארט ובילי הנער" וממש לאחרונה - "בארץ תיכונה" ("רכב ברמה"), שלמרבה הצער לא יוקרן במסגרת הפסטיבל.
