ארץ זבת שינקן ובירה

למרות שאני בגילה של המדינה, מעולם לא הייתי באוסטריה. גם לא התכוונתי. אלא שהזמנה לפסטיבל סרטים קטן וחביב בפריישטאט, עיירה עתיקה מוקפת פרוורים של עשירים, סללה את דרכי לאוסטריה עלית.

פריישטאט. בורגנות שבעה (צילומים: חנה קלדרון)

הנסיעה באוטוסטרדה מווינה מערבה מרנינה. כל כך יפה. כל כך ציורית. בתים מהפנטזיה – כמו באגדות האחים גרים, כמו בציורי ילדות - גגות אדומים ותריסים פרושים לצדדים, כמו כנפיים, וארובה המרמזת על כך שסביב האח יושבת משפחה מאושרת ומתחממת. אלא מה, כדי לבודד רעש וזיהום, בחלק גדול מהדרך צמחה לה חומת הפרדה מנוכרת, למרות הניסיונות הפאתטיים לצבוע אותה בגוונים עליזים.

החופשה משחררת?

הכיף הגדול התחיל באמת לאחר שלוש שעות נסיעה לכיוון צפון מערב, כשעזבנו את האוטוסטרדה. כפרים קטנים מבהיקים ביופיים בארכיטקטורה יצירתית, שלא שוכחת להיות צנועה, רחוקה מרהבתנות. באמת חלום. והרחובות? יפים ונקיים וריקים. לך תמצא בהם אדם חי. שעה על השעון עברה עד שנראתה גברת אחת, מאוד לא צעירה פוסעת מפה לשם. והתשובה לאן – גם היא לא נמצאה. אין מכולת, אין מבני ציבור ושירותים אחרים, רק שורות לא מיושרות בכוונה של בתים מוצגים כבתערוכה.

וכך, בעודי משתפכת וסופגת, הגענו לדנובה. הו הדנובה, רחבה ומבטיחה כתמיד, צופנת לאורך גדותיה מאות שנים של רומנטיקה אירופית חוצת מדינות ולאומים. ואז באה המכה. שלט קטן, בשחור-לבן עם חץ. "מאטהאוזן", היה כתוב עליו, וזה הספיק. הספיק להוציא את כל האוויר שנשמתי מלוא ריאותי, את כל הקנאה האיומה שחשתי כלפי הגרים בפיסת הארץ היפה הזאת, את כל התרוממות הרוח.

לינץ. חצרות אחוריות יפהפיות

קשה לתאר מה השלט הקטן המוביל למחנה ההשמדה הקרוב השמור לדיראון עולם חולל בי. אולי זאת ההפתעה. לא הכנתי חגורת ביטחון. כמו שקרה לי בפראג, בבית הכנסת היהודי - חשבתי 'עוד בית כנסת' - ומצאתי קירות מכוסים בשמות הנספים ולא ידעתי את נפשי.

אבל אני באתי לבלות. ליהנות מפסטיבל קטן וצנוע, בפריישטאט, עיירה עם היסטוריה שמתחילה בימי הביניים, לפגוש אנשי קולנוע מכל העולם, ולקנח בבירה. הרבה בירה. את כל אורחי הפסטיבל שיכנו בפנסיון של גולדנר, משהו בן מאתים שנה לפחות, עם הרבה מסורת וניסיונות אינסופיים לספק את התייר המודרני, לצד פיצ'פקס שיזכירו את הטעם של פעם. והגראניום אדום לוהט מנהל תחרות קשה עם כל הבתים בעיירה על עיצוב מצטיין. מסורק בצורת תלתלים, קארה או קארה מדורג.

הדוכס לאופולד השישי מהשושלת הבאבאנגרית נחשב למייסד העיר בשנת 1220. מדובר על אזור מיוער מאוד שהיה צורך לברא אותו, וכך זכו תושבי פריישטאט לכינוי "אנשים חופשיים" (פראיי, פרושו חופש) שאינם כפופים לפאודל כלשהו אלא קנו את חירותם בהכשרת המקום. והנה, באסוציאציה הכי אלמנטרית שלי הפראיי הזה מתחבר ל"עבודה משחררת". כמו שכל "אכטונג" בכביש מזכיר לי מכונת ירייה שתקצור שורה של אנשים מכוסי עיניים. מערכת האסוציאציות הזאת, מתברר, משותפת לישראלים רבים מאוד, גם אם הם מוצאים את הדרך ליהנות בגרמניה ובאוסטריה.

פריישטאט: חיים בסרט

ובאמת, הרחובות יפים, שקטים מאוד, האנשים לבושים יפה, המכוניות חדשות אך לא מנקרות עיניים, אף אחד לא ממהר. "ביטאשיין", "דנקאשיין", ילדים בלונדינים. לכאן לא הגיעו טורקים ופקיסטנים. זוהי בורגנות שבעה, שלפחות ממבט של תייר, נראית כיודעת להעריך מה זאת ארץ זבת חלב ודבש ושינקן ובירה.

מבט מהרכבת. חלום של דרך

סרטים, אגב, אינם הצד החזק כאן. למרות שבמשך 19 שנים דואגים להם לפסטיבל בינלאומי במרחק הליכה מהבית, הם פוקדים רק סרטים מתורגמים או מדובבים לגרמנית. למה להתאמץ? כך גם במשרד התיירות המקומי, הגברת הצעירה ידעה רק כמה מלים באנגלית, וציידה אותנו בנייר אחד ויחידי ובו כמאתים מלים באנגלית. כל שאר ההסברים – בגרמנית. אפילו מורי הדרך שנוהגים להקיף את החומה בהסבריהם על מגדליה העתיקים, שבהחלט שווים טיול, יודעים רק גרמנית. האמת? יש אחד שיודע אנגלית אבל הוא בדיוק היה חולה.

מה שאפשר היה להבין מהמדריכה הדוברת גרמנית, שהמאמץ הבלתי פוסק לשמר את העיר הימי-בייניימית הזאת מצליח באמת רק כלפי חוץ. היא הצביעה על לא מעט בתים בני מאות שנים המתוחזקים מבחוץ ומתפוררים מבפנים, בשל העלות העצומה לשפצם תוך כדי שמירה על העבר.

לינץ: ביקור בחצר האחורית

רוב התושבים עובדים בלינץ, העיר התעשייתית הגדולה שנמצאת במרחק של כחצי שעת נסיעה. יש בה כמה אטרקציות תיירותיות בדמות מוזיאון אלקטרוני ARS ELECTRONICA, גלריה לאמנות מודרנית שמציגים בה אוספים קבועים של קוקושה ושילה וקלימט, יש קתדרלה מרשימה מאוד, שבני האדם נראים בה כחגבים. ובמרחק קצר ממנה – בישופשטראסה, בו מצוי הבית בו נולד אדולף אייכמן. מי שיראה את סרטו הדוקומנטרי של מיכה שגריר, שנולד במרחק של שני בתים משם, יזכה בערך מוסף רגשי כבד בעודו משוטט ברחוב ובעיר.

מה שמאפיין את הרחובות הראשיים בלינץ הן החצרות האחוריות היפהפיות המרופדות בבתי קפה ומסעדות המעוצבים בקפידה. גם ליד ביתו של אייכמן, למי שמסוגל ליהנות במקום כזה.

אפשר לעשות סיור ברחובות באמצעות רכבת ילדים קטנה, לא כל כך נוחה, אבל יעילה בסקירת האתרים המרכזיים. עוברים איתה לגדה הצפונית של הדנובה, ואחר כך ברובע הבארוקי, ומקנחים ברחוב הראשי הדומה לרבים כמוהו באירופה – מדרחוב שנחתך על ידי חשמלית, חלונות ראווה מפתים ומזללות.

על הדרך לדיז'ון

אזור לינץ ופריישטאט, כך נראה, אינו מהמתוירים במיוחד. משתמשים בו בעיקר

 כדי להגיע למקומות אחרים, ובצדק. ואני - שאמורה הייתי לנסוע לבורגונדי, שם שכרו בני משפחתי בית לקיץ - חיפשתי דרך רומנטית, עליה חלמתי ופינטזתי כילדה. אם לא האוריינט אקספרס אז לפחות רכבת שתחצה את האלפים. ויש כזאת: מלינץ לציריך וממנה לדיז'ון. 12 שעות, ארבע החלפות, אחת מהן היסטרית – מרכבת לרכבת שלוש דקות (מזל שהייתה על הרציף ממול).

חלום של דרך שמתחילה בעצם בשיא - זלצבורג ואינסברוק - שאין מלים במקלדתי לתאר את יופיין, נמשכת במעברי הרים וגשרים עוצרי נשימה, אגם צפוני בכחול עמוק עטור שאריות שלג, ציריך היפה, ולסיום - הרכבת הצרפתית המרחפת, ה-TGV שגומעת מרחקים בנהמה חרישית קלילה ואלגנטית.

12 שעות, חמש רכבות, ואפס, כן, אפס צפירות.