להיות יונה אליאן
אחרי ניסיונות נואשים לחדור לקודש הקודשים, הסלבריטאית מקבלת תפקיד בתיאטרון. אומנם מדובר בהופעה קצרה של פרחה בהצגה מסחרית, אבל היי, גם זו במה
הפעם הראשונה שהחלטתי להיות שחקנית היתה בגיל 17. זה היה קצת אחרי שהבנתי סופית באדיבותה הבוטה של "כוהנת האופנה" שדוגמנית צמרת כבר לא אהיה ורגע אחרי שראיתי את יונה אליאן עומדת על במת התיאטרון. אני לא זוכרת את שם ההצגה או את מה שהיה שם, אבל אני זוכרת אותה עומדת במרכז הבמה, מהפנטת בנוכחותה אולם של אלף אנשים השבויים בקסמה. באותו הרגע החלטתי להיות שחקנית. עבר עשור, אני שחקנית, אבל עדיין לא זכיתי לעמוד על הבמה ההיא של יונה אליאן. במהלך השנים ניסיתי נואשות להגיע למקום הזה, וככל שהתקדמתי גיליתי כמה הדרך ארוכה וכמה קשה לפתוח את הדלת לתיאטרון המנוהל על ידי עריצים שמעדיפים לראות את גילה אלמגור משחקת בפעם המי יודע כמה משוגעת בת 35.
בסופו של דבר מצאתי את עצמי מגשימה את עצמי בטלוויזיה, פוסעת מסדרה לסדרה בצעדי ענק ובו זמנית מתרחקת עשרות צעדים מבמת העץ שעליה פנטזתי. ניסיתי לעשות הכל כדי לעמוד על במת העץ החורקת. הייתי ניצבת באופרה, עבדתי כמוקדנית בתיאטרון, שלחתי מכתבים לכל מחזאי ובמאי, דפקתי על דלתות, שלחתי מסרים, אפילו יצאתי עם "הבמאי" שהבטיח לי אודישן בקאמרי. כלום לא קרה. לא הצלחתי לקבל את תו התקן שיהפוך אותי לשחקנית אמיתית.
"את חייבת להרפות מהאובססיה שלך לתיאטרון", אמרה "העושקת" הראשונה שלי שהתחלפה מאז בארבע אחרות, "את לא יבגניה דודינה. תשלימי עם זה. מה רע לך במקום שאת נמצאת בו?".
"המפתח לתיאטרון הוא הטלנובלות", ניסתה לנחם אותי "העושקת" השנייה (או אולי זאת היתה השלישית) תוך כדי שהחתימה אותי על חוזה לטלנובלה חדשה, כשהיא מזכירה לי ששירי מימון, אפרת בוימולד, אדיר מילר, אמיר פיי גוטמן ויעל בר-זוהר שלא למדו משחק, "יובאו" לתיאטרון כדי להביא את הקהל שרוצה לראות את דודו טופז עושה "המלט".
"העושקת" הנוכחית, שהתעייפה מלשמוע את השאלה השבועית של "יש משהו חדש בתיאטרון?", הבהירה לי לאחרונה בצורה חד משמעתית שהיא לא מבזבזת זמן באיתור תפקידים שהמשכורת החודשית עליהם היא פחות ממשכורת יום צילום שלי בטלוויזיה.
"אם את רוצה לעשות דברים בהתנדבות, אני יכולה לתת לך את מספר הטלפון של על"ם. הם תמיד שמחים לקלוט מתנדבים חדשים", הבהירה לי רגע לפני שטרקה לי את הטלפון בגסות רוח. אני מצידי המשכתי להפיץ לכל עבר את המנטרה "אני רוצה הבימה!" עד שהטלפון המיוחל הגיע. בערך.
את "המפיק הקיקיוני" שהתקשר אליי השבוע הכרתי בחלטורות בתי המלון באילת בימים אנונימיים ורחוקים יותר. מאז נטש "המפיק הקיקיוני" את אילת והגיע לעיר הגדולה הוא מתמחה בהפקת הצגות ילדים עם תפאורות דיקט זולות, שבהן מככבים שחקני עבר וסלבריטאים זניחים ובשלאגרים קופתיים עם ניחוח חרמני כשהמילה "א.ש.ה" על שלל הטיותיה מככבת על כרזת ההצגה. "אשתי מתה ואני רווק", "אני ואשתי נוסעים לצפון המופגז", "אשתי, אני והמאהבת" ושלל וריאציות שאמורות להפיץ ארומה זולה שתמשוך מאות אלפי צופים לראות מקרוב את גלית גוטמן, מורן אייזנשטיין, מירי בוהדנה ואילנית לוי עושות את צעדיהן הראשונים בלהיות חנה מרון.
"יש לי בשבילך הצעה שאי אפשר לסרב לה", אמר לי "הקיקיוני" בטלפון, בעת שהוא נובח בקו השני על מנהל אודיטוריום נס ציונה שהודיע לו על ביטול הצגה בגלל מכירת כרטיסים דלה.
"שחקנית באחת ההצגות שלי פורשת אחרי 400 הצגות ואני מחפש מחליפה", אמר בעייפות. "מדובר בתפקיד קטן של פרחה, שלוש הצגות בשבוע ואחלה דמי כיס. זאת לא עבודה קשה וזה ישאיר לך מספיק זמן לצילומים ועניינים אחרים. תגידי לי כן ואני מדפיס פוסטרים חדשים עם השם שלך. מתאים?".
בסיוטים שלי חלמתי שאני מופיעה בתיאטרון הסמטה מול אולם ריק מאדם, אבל מעולם לא חלמתי להופיע בחלטורה מסחרית. כן, גם לי יש גבולות. כלומר, היו. ידעתי ש"העושקת" לעולם לא תאשר לי לקחת חלק במופע ועד העובדים של "הקיקיוני" ובכל זאת אמרתי "כן". הגיע הזמן להכניס רגל לתיאטרון הישראלי, גם אם מדובר בהכנסת הגוף לביצה טובענית. סגרתי את הטלפון בידיעה שמכרתי את נשמתי בגלל פנטזיה עתיקת יומין. התקף החרדה הגיע מיד בערב, אחרי ששלחתי בפקס את החוזה החתום וקיבלתי עם שליח קלטת וידאו עם ההצגה.
"יש לך שלושה ימים ללמוד את התפקיד דרך הקלטת. זה לא תפקיד גדול אז זה יהיה קל. נעשה חזרות שלוש שעות לפני ההצגה ותבואי מוכנה כי 'הכוכב' חסר סבלנות".
ביום שישי תתקיים הצגת הבכורה שלי, ל"עושקת" לא סיפרתי עליה בתקווה שאין לה תוכניות להגיע בערב שישי להיכל התרבות של עפולה. גם על הדלפה למדורי הרכילות ופוסטרים חדשים להצגה ויתרתי. יש דברים שאני מעדיפה לשמור לעצמי. נכון, פנטזתי על הבימה וקיבלתי חלטורה, אבל מבחינתי זה עוד צעד בדרך לבמה שאני מייחלת לה שנים. יש מי שיאמרו שמדובר בירידה. מבחינתי זאת ירידה לצורך עלייה. סימנתי עוד וי בדרך להיות יונה אליאן.
נ.ב
להיות או לא להיות בתיאטרון המסחרי? זאת השאלה!
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר
