התפוח לא נפל רחוק

בסוף הראיון עמו שולף רנצו רוסליני, בנו של הבמאי האיטלקי הגדול רוברטו רוסליני, כיפה מכיס מקטורנו, ומראה לי אותה. אשתו היא יהודייה-אמריקאית, שרבים מבני משפחתה נספו במחנות, והבן שלו, רפאל, צייד אותו בכיפה לקראת ביקורו בירושלים ביום שלמחרת. זהו ביקורו הראשון בארץ של רוסליני, במאי ומפיק (אמו היתה אשתו השנייה של רוברטו, מרצ'לה דה מרקיס, שעיצבה את התלבושות לכמה מסרטיו), שהגיע לישראל כאורח כבוד של פסטיבל הסרטים בחיפה. כמפיק, הוא עבד עם כמה מגדולי קולנועני תבל, בהם פליני, אנטוניוני וטרקובסקי, והשאלה הראשונה מתייחסת, מטבע הדברים, אליהם.

"עבודתי הראשונה כמפיק היתה בסרטיו של אבי, בתקופה המאוחרת בקריירה שלו בה עבד בטלוויזיה", הוא מתחיל. “ככלל, הבמאים הגדולים אינם אנשים תובעניים כי הם יודעים בדיוק מה הם רוצים. דווקא הניסיון הפחות טוב שלי הוא עם הצעירים, כי חוסר הניסיון שלהם מפריע. פליני (שאת סרטיו 'עיר הנשים' ו'הספינה שטה' הוא הפיק) היה כמו דוד שלי. הכרתי אותו עוד מילדותי, בתקופה שעבד עם אבי כעוזר במאי ותסריטאי. הוא ואשתו, ג'ולייטה מסינה, היו באים אלינו לאכול. היה לו חוש הומור נפלא, וזה מה שאבי אהב אצלו. הוא נהג להמציא דברים. היה חי בעולם של פנטזיה, שכולו שלו. הוא ואבא שלי היו כמו פינוקיו והחבר הזה שלו, שהופכים לחמורים. אבל אני לא בטוח שאני יודע להגיד מי מהם היה מי".

רוסליני עבד, כאמור, גם עם הבמאי הרוסי הגדול אנדריי טרקובסקי, בסרט הראשון שביים מחוץ לגבולות מולדתו, “נוסטלגיה" (83'), שצולם באיטליה. “ניסיתי לעזור לו לצאת מברית המועצות", אומר רוסליני, “וזו היתה עבורו הזדמנות. הוא היה משורר. קולנוען אמיתי". בהמשך דרכו הוא התגלגל גם להפקת הלהיט האירוטי "9.5 שבועות של שכרון חושים", שביים אדריאן ליין בכיכובם של מיקי רורק וקים בייסינגר. “הכל התחיל כשליין הציע לאיזבלה (רוסליני, אחותו למחצה של רנצו מנישואיו של אביו לאינגריד ברגמן) את התפקיד הראשי בסרט. כיוון שאנחנו משפחה מאוד איטלקית ואני האח הבכור, היא ביקשה ממני רשות ונתנה לי לקרוא את התסריט. אני ראיתי בזה סרט על מערכת יחסים בין בני אדם שיש בו צד אירוטי. בסוף הוא החליט לקחת שחקנית אחרת. באיזשהו שלב נגמר לו הכסף – זה היה סרט עצמאי – ואז נכנסתי בעצמי להפקה, ובתמורה קיבלתי את זכויות ההפצה בכל אירופה, שם הוא התקבל טוב מאוד".

מתוך "רומא עיר פרזות". אינגריד ברגמן התרגשה

"הקולנוע של אבא הוא קודם כל אתי"

רנצו רוסליני נולד ב-1941, בנו של יוצר "רומא עיר פרזות" ו"פאיזה", ומי שהיה מראשי הניאו-ריאליזם שפרח במדינה זו בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה. אותה גישה קולנועית שביכרה עיסוק כמו-תיעודי בחיי היומיום של בני מעמד הפועלים באיטליה (אגב, אחי אביו, הנושא אותו שם, היה המלחין הקבוע של סרטיו). השיחה, בשלב הזה, עוברת לעסוק בקריירה של אביו הנערץ. “ב-45' איטליה היתה הרוסה", נדרש רוסליני הבן לנסיבות שהובילו ללידתו של הניאו-ריאליזם. “לא היו תעשיית סרטים ולא חומר גלם כדי לצלם אותם. פה ושם הוא הצליח למצוא אצל הצבא האמריקאי כמה מטרים של חומר גלם, וכך הוא צילם. האולפנים עצמם שימשו כבתי מחסה לחסרי בית, ולכן הוא נאלץ לצלם ברחובות. האפקט של זה היה אסתטי, אבל הקולנוע של אבא שלי הוא קודם כל אתי. 'רומא עיר פרזות' הוא, בראש ובראשונה, סרט נגד המלחמה ונגד הנאצים".

מתבקש לשאול אותו על אופי היחסים שנרקמו בין אביו ליוצרים הגדולים האחרים של הקולנוע הניאו-ריאליסטי, ובראשם ויטוריו דה סיקה ("נס במילנו") ולוקינו ויסקונטי (“האדמה רועדת"). “דה סיקה היה חבר קרוב", הוא משיב. “ונוצר שיח שבו הם דיברו זה עם זה באמצעות הסרטים. 'סטרומבולי' (סרטו של רוסליני מ-49', בכיכובה של אינגריד ברגמן, על חייה המרים של אישה נשואה המתגוררת עם בעלה הדייג באי סלעי קודר) היה תשובה או המשך לסרטו של ויסקונטי 'האדמה רועדת' שהופק שנה קודם לכן".

"סטרומבולי" היה סרטם המשותף הראשון, מתוך חמישה, של רוסליני וברגמן. אחרי שצפתה והתרגשה עד עמקי נשמתה מסרטיו "רומא עיר פרזות" ו"פאיזה", כתבה לו ברגמן מכתב, בו הביעה את רצונה לעבוד עמו. זו היתה נקודת הפתיחה למה שיניב בהמשך גם את "אירופה 51'” (52') ו"מסע לאיטליה" (53'), אך גם רומן מתוקשר ושערורייתי. אחר כך השניים נישאו, ונולדו להם שלושה ילדים, אחת מהם היא איזבלה. “הייתי מאוהב באינגריד עוד לפני שפגשה את אבי, אחרי שצפיתי בה ב'למי צלצלו הפעמונים'”, נזכר רוסליני. “ואז כשאבי חזר עמה מארצות הברית, מלאך בלונדיני גדול, הרגשתי שהפנטזיה שלי מתממשת. היא היתה אם חורגת מושלמת. בכלל, זה היה שיתוף פעולה וסיפור אהבה בין שני אנשים מאוד יצירתיים. אינגריד לא היתה עוד שחקנית-בובה, ואפשר לזהות את תרומתה בסרטים של אבי שבהם השתתפה”.

אנציקלופדיה אודיו-ויזואלית של ההיסטוריה

השלב השלישי בעשייה האמנותית של רוסליני – אחרי הסרטים הניאו-ריאליסטיים (שכללו גם את "גרמניה שנת אפס" מ-47') והסרטים שעשה עם ברגמן (בין לבין הוא ביים עוד שני סרטים קצרים, “הקול האנושי" ו"הנס", שניהם מ-48', בכיכובה של אנה מניאני, שהיתה אז מאהבתו) – הוא זה הטלוויזיוני. זוהי התקופה האחרונה והמוערכת פחות ביצירתו, והיא מזוהה עם סרטים שתכליתם בעיקר דידקטית, ועניינם בדמויות ואירועים היסטוריים כ”עלייתו לשלטון של לואי ה-14” (66'), "פסקל" (72'), “דקארט" (73') ו"המשיח" מ-75' על ישו. “אבי ראה בטלוויזיה אמצעי לגרום להמונים להבין ולדעת, כלל לא בידור. הסרטים שעשה אז נועדו להפוך אותם לטובים יותר", מפרט רוסליני. "הוא ביקש ליצור אנציקלופדיה אודיו-ויזואלית של ההיסטוריה, ואף ניסה לשכנע במאים אחרים לשתף עמו פעולה. אלא שהם ראו בטלוויזיה מדיום נחות. הוא מאוד רצה שאמשיך את דרכו, אבל אחרי שמת זה היה לי קשה מדי. העדפתי להפיק את סרטיהם של אחרים, ואני מרגיש אשם על כך".

באמצע שנות השישים פנה רוסליני הבן לבימוי סדרות טלוויזיה על גבול התיעוד כ"עידן הברזל" (64') ו"מאבקו של האדם להישרדות" (69'), שתיהן בשיתוף פעולה עם אביו שחתום על התסריטים, ובפיקוחו. “אני רוצה להמשיך במטרה שהציב לעצמו אבי", הוא אומר, "והיא – להשתמש בתמונות כדי ללמד. לכן אני פונה היום לביים סרטים תיעודיים. אני מאמין שזו הדרך הכי ישירה כדי לספר סיפור".

לסיום, אני תוהה האם הוא שותף להערכתי, שהניאו-ריאליזם היה הרגע הגדול בתולדות הקולנוע האיטלקי. "זה היה הרגע שבו הקולנוע בכלל הפך למבוגר. שיר תהילה לחירות אחרי עשרים שנות פשיזם. כשהפשיזם נפל, האמנים פשוט צרחו את תחושת החופש שלהם", עונה רוסליני. "מצד שני, אם יהיה צורך בעשרים שנות פשיזם נוספות כדי שיהיה עוד רגע כזה בתולדות הקולנוע האיטלקי, אני בפירוש מעדיף לא לשלם את המחיר".