מחשבות על כתית: האם יש מקום למטבח עילי בישראל?

הפוסט הזה אינו מהווה ביקורת מסעדה, אלא רק כמה מחשבות שצצו לי, בעקבות ארוחה במסעדת "כתית" שנפתחה לפני מספר ימים, בגרסתה התל אביבית.

המעבר לעיר הגדולה לווה בהרבה שמועות ורכילות - זה התחיל לפני יותר משנה, עם המעבר של המסעדה מכפר רות לנצר סירני, מהלך שהתברר כלא מוצלח למסעדה ולשפים. בהמשך מאיר אדוני ואלי מזרחי, שני השפים שהקימו את כתית נפרדו, אדוני נשאר עם "כתית" ומזרחי המשיך לדרכו. בהמשך אדוני דיבר על ירידה מהארץ ועל מעבר למקום אחר בארץ וכבר היה עם רגל אחת באוסטרליה, אבל בסוף החליט להישאר ולחפש לוקיישן חדש בתל אביב.

אחרי חיפושים רבים נבחר הבית שהיה בעבר הרחוק "מלון אמריקני" ובעבר היותר קרוב שכנו בו שתי מסעדות: "טרה טוסקנה" ו"דודה". שתיהן נסגרו זמן קצר לאחר הפתיחה (מישהו דיבר על מיקום עם מנחוס?) אדוני טוען שדווקא במקום הזה הוא מרגיש אנרגיות טובות.

מסעדת כתית הישנה היתה מלאה בניצוצות של גאונות. חלק מהניצוצות הללו נבעו מאלמנט ההפתעה. קשה לשער שמסעדה כל כך איכותית, עם מטבח כל כך מעניין ומורכב מתחבאת דווקא באזור המוסכים של כפר רות. בארבע השנים שחלפו מאיר אדוני התבגר, מטבע הדברים אלמנט ההפתעה הלך והתעמעם, למדנו להכיר אותו ולצפות ממנו להרבה. צריך לציין גם שבתל אביב קשה יותר להפתיע ולרגש מאשר בכפר רות או בנצר-סירני.

אין ספק שהאוכל של מאיר אדוני מעולה. כל מנה מיוצרת בקפידה יתרה. יש לו במטבח 10 שפים ו-2 סו-שפים שעובדים כל יום 14-20 שעות כדי להכין ג'לי של מלפפון, נקטרינות שלוקות בווניל, יוגורט עם מי ורדים ועוד כהנה וכהנה המצאות נפלאות.

בכתית האוכל עומד במרכז. כל מה שמסביב נמצא שם כדי לשרת את האוכל, הקירות, המפות, כלי האוכל (המדהימים!), התאורה. הכל בשביל לפאר את היצירה של אדוני.

אחד המאפיינים שבאופן אישי אהבתי בכתית הישנה היה השילוב של מטבח עילי ומוקפד מאוד, עם אוכל "מבית אמא" - מטבח צרפתי "קלאסי" משולב באוכל מזרח תיכוני/צפון אפריקאי. לדעתי (הבלתי מבוססת) זאת היתה ההשפעה של אלי מזרחי - והיא כמעט ונעלמה לחלוטין מהתפריט של כתית החדשה. מאיר אדוני "ניקה" כמעט את כל המרכיבים המזרחיים מהתפריט שלו וזה קצת חבל. פה ושם עוד רואים עלה מלוחייה ובדל חציל ביוגורט, אבל זה ממש בקטנה.

הארוחה בכתית היא הרבה יותר מסתם ארוחה טובה. היא דורשת רמת ריכוז גבוהה. דורשת תשומת לב לפרטים, והרבה אנרגיה מסביב לצלחת. אי אפשר לגלוש לשיחה ובדרך אגב לדחוף אוכל לפה. לא ולא, האוכל הוא המופע המרכזי, ואי אפשר לשכוח את זה.

בשנים האחרונות המסעדות הללו, שבהן האוכל היה העיקר, הלכו ונסגרו ובמקומן קמו מסעדות המספקות חוויה. חוויה שכוללת בתוכה גם אוכל, אבל לא רק. לפעמים האוכל הוא רק התירוץ לשירותים במליון דולר.

האם יש בתל אביב מקום גם למסעדות כאלה? מסעדה כמו "כתית", שתמורת 600 שקלים לזוג נותנת אוכל מענג. בלי אורות מנצנצים, בלי "לאונג'" או בר קוקטיילים - אוכל שהוא החוויה עצמה ולא התירוץ.

אני באמת לא יודעת. יכול להיות שהתרגלנו כבר למסעדות שהן לונה-פארק של חוויות וקצת קשה לנו לחזור ולהתמקד בצלחת. קצת כמו לחזור ולצפות בדרמה אנגלית משובחת, אחרי שראינו יום שלם של קליפים ב-MTV.

הפתיחה המחודשת של כתית היא הסנונית הראשונה בקבוצה של מסעדות יוקרה שעומדות לקום בתל אביב: יונתן רושפלד, רונן דברת בלוך וגם קובי בנדלק ועופר אלמליח (זוכרים את שני החברה הצעירים מ"ברקרולה"?) - הם ועוד אחרים יפתחו בחודשים הקרובים מסעדות יקרות, מושקעת ומסקרנות ביותר.

יהיה טעים, זה בטוח.