אימת ה"בורקס מן"
הסלבריטאית פוגשת לראשונה את ה"בורקס מן", שחקן סרטי בורקסים אגדי שמתגלה במלוא פיצול אישיותו
שלוש פעמים במהלך חיי הקצרים התנפצו לי האשליות על עולם הברבי הוורוד שבו אני חיה. בפעם הראשונה זה קרה לי בגיל עשר, כשביקשתי מההורים שלי עזרה בפתרון משוואות במתמטיקה וגיליתי שהם פחות מושלמים ממה שחשבתי. הפעם השנייה היתה כשהחברה הכי טובה שלי בגיל 16 בגדה בי עם החבר הראשון שלי, ובפעם השלישית זה קרה כשהתארחתי בתוכנית בוקר לצד "המסניפה", שהתגלתה כביצ'ית מהגיהינום. בזכות רגעים שוברי אשליות אלה הפנמתי שהעולם שבו אני חיה הוא לא עולמו של דיסני. כל זה לא הכין אותי לאכזבה הקשה שחוויתי השבוע במפגש עם ה"בורקס מן", שחקן סרטי הבורקס המפורסם, שעליו גדלתי יחד עם כל עם ישראל.
את ה"בורקס מן" פגשתי אחרי ש"המפיק הקיקיוני" סידר לי תפקיד בהצגה המסחרית שהוא מריץ יחד עם ה"בורקס מן", שמשמש בה גם כשחקן הראשי, הבמאי ומפיק שותף. התרגשתי מהידיעה שאני עומדת לעבוד איתו. אחרי הכל, מעטים האנשים בביצה שאני עדיין מתרגשת לפגוש בהם לאור העובדה שעם מחציתם שיחקתי בטלוויזיה ועם המחצית השנייה נפגשתי בקנטינה. אפילו על ביל קלינטון, מדונה ושמעון פרס כבר סימנתי וי. את ה"בורקס מן" מעולם לא הערצתי במיוחד, אבל משהו בקסם העממי שלו המיס אותי מיידית כשזינק עליי בחיבוק ספק אבהי, ספק מטרידני.
"אני שמח שהצטרפת אלינו, כפרה", הוא נישק אותי בחום. "שמעתי עלייך הרבה דברים טובים מהבת שלי שמעריצה אותך". הפרגון של ה"בורקס מן", הכריזמה והכישרון העצום שלו כשחקן ובמאי הותירו אותי מופתעת לאור הרזומה שלו, שכולל גילום דמויות מטופשות. הופתעתי לגלות שה"בורקס מן" בחר במודע לדבריו, ללכת בנתיב המהיר שיביא לו הרבה יותר כסף ותהילה מאשר גילומו של מקבת.
אבל האשליה שלי באשר למקסימותו של ה"בורקס מן" התנפצה בדיוק 24 שעות אחרי היכרותנו ואחרי החזרה שלנו להצגת הבכורה שלי. החיבוק הגדול שלו הפך במהירות לחניקה מאיימת שהגיחה מיד אחרי גל מחיאות הכפיים מהקהל. "למה איחרת להיכנס לסצינה עם הזונה?", נבח עליי ה"בורקס מן" מאחורי הקלעים ליד השחקנים האחרים, "ואיך שכחת לשאול אותי 'מה השעה?', הרסת את הפאנץ' ליין. היו לך שלושה ימים ללמוד את התפקיד, היתה לך קלטת וידאו, עשיתי איתך חזרה. מה יש לך?", הוא שאג.
ניסיתי להתאפק שלא לבכות, אבל לא הצלחתי. הרגשתי שאכזבתי את מי שנתן לי כרטיס כניסה לתיאטרון. רציתי להסביר לו שהשתדלתי להיות הכי טובה, אבל לא הייתי מסוגלת לדבר. ה"בורקס מן"המשיך למלמל קיטורים שהסתיימו אחרי שטרק את דלת חדר ההלבשה שלו. נותרתי במסדרון, מרוחה בדמעות שזלגו יחד עם כמויות איפור הבמה.
"האימהית", אחת מהשחקניות הקבועות בחלטורות של ה"בורקס מן", שהיתה עדה למיני פיגוע שעברתי, ניגשה אליי וסיננה לעברי בלחישה: "אל תתרגשי. הוא ככה לכולם. גם אליי. אפילו לשחקן שזכה לפני עשר שנים ב'מסך הזהב'. זה יעבור לו תוך חמש דקות". ובאמת חמש דקות אחרי ההתנפלות, כשאני מרוטה נפשית ומלקה את עצמי על הטעויות שביצעתי, הציץ לחדר ההלבשה שלי מטיל האימה, חייך ואמר: "בובה, יופי של עבודה", ונעלם. מצאתי את עצמי עובדת עם ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.
רגע אחד מחבק, רגע אחד חונק ובסוף גם מנשק. הריטואל הזה חזר על עצמו גם בהצגה השנייה והשלישית. בהצגה הרביעית הפסקתי לבכות מרכבת ההרים הרגשית שעברה על ה"בורקס מן" בכל סיום הצגה. התהייה העיקרית שחלפה לי בראש היא האם יכול להיות שאני לא באמת שחקנית? האם העובדה שבאופן יחסי לשחקנים אחרים אני שפויה נפשית ולא עוברת מערבולת רגשיות כל שני וחמישי הופכת אותי לשחקנית פחות טובה? אני צריכה לשאול את הפסיכולוג שלי את השאלה הזאת בפעם הבאה שאני נפגשת איתו. ההתנהגות הלא יציבה של ה"בורקס מן" נמשכה לאורך כל השבוע.
"האימהית", שהפכה להיות אשת סודי, סיפרה לי בדרך להצגה בקריית שמונה שהשחקנית שאני מחליפה פוטרה בגלל רצונו של ה"בורקס מן", שהוא גם המפיק, לקצץ בעלויות ולהביא מישהי יותר זולה. יופי. עכשיו אני גם צריכה להתמודד עם העובדה שאני זולה.
ההצגה בקריית שמונה היתה מההצגות היותר גרועות שראיתי בחיי. כל השחקנים היו מותשים מהנסיעה הארוכה, מה שהוביל אותי למסקנה (אחרי שגם הופענו בבית שאן, מגדל העמק וערד) שתושבי הפריפריה לעולם לא יזכו לראות הצגה איכותית בגלל הנסיעות מורטות העצבים שיוצאות מתל אביב בשעת צהריים מוקדמת. בהצגה החמישית ואחרי שבהצגה הרביעית שכחתי שורה מהטקסט שלי, ה"בורקס מן" החליט ללמד אותי לקח על הבמה, אלתר מול הקהל סצינה חדשה וויתר על הפנייה אל הדמות שלי.
"בכל פעם שתשכחי מילה על הבמה, אני אשכח אותך. זה ברור לך?", צווח המטורף בחדר ההלבשה. הפעם כבר לא בכיתי. אפילו לא התרגשתי. "הוא שחקן טוטאלי ואני לא", ניחמתי את עצמי. הכי רציתי שימשיך לצרוח ויפטר אותי כי ידעתי שאין סיכוי שאקום ואלך מרצון. אני רוצה להיות שחקנית תיאטרון ואני מוכנה לשלם את המחיר. אפילו אם מדובר במחיר נפשי יקר.
נ.ב
מצד שני, אולי אני סתם פחדנית.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר
לטור הקודם של הסלבריטאית
