שתף קטע נבחר
צילום: יגאל צור

שנגחאי: המזרח הכי מערבי

הבניין הרביעי בגובהו בעולם, גן פרטי עם ניחוח קיסרי, טיילת בעלת זיקה יהודית והקניון היקר ביותר בסין. יגאל צור חרש את שנגחאי וחזר עם מסלול מצולם, העובר דרך אתרים שקשה וחבל לפספס, וקלסי ליום טיול בודד בעיר שלא דומה לאף אחת אחרת

בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת קראו לה "פריז של המזרח", לצד שמות כמו "הזונה של אסיה". היום לא צריך להשוות את שנגחאי לשום מקום אחר כי במובנים מסויימים אין דומה לה בעולם. היא לא הגדולה בערי סין, רק השנייה בהן, עם 18 מיליון תושבים - אחרי צ'ונג צ'ינג שמונה כ-33 מיליון, ולפני בייג'ינג המאכלסת כ-15 מיליון - אבל אין ספק שהיא הדינמית והתוססת מבין כולן. שנגחאי היא גם סמל לשעטנז המוצלח ביותר בין סין למערב.

 

  • רשמים ובשורות ממסעו של יגאל צור ברחבי סין.

     

    בשנים האחרונות העיר הזאת עברה מטמורפוזה רצינית בעקבות תהליך מואץ של פיתוח כלכלי ועירוני שהעולם לא ראה כדוגמתו. ברלין, בשיא בנייתה, הייתה קמצוץ לעומת מה שקורה היום בשנגחאי.  

    ואם המילים שבחרתי כפתיח נראות מוגזמות, אוסיף ואומר שהאם יש מקום ששווה היום לנסוע אליו ולחטוף בום אורבני זוהי שנגחאי. אין ספק שהמלצתי תקפה בראש ובראשונה לנבחרי ציבור, ראשי ערים וראשי מועצות שיכולים לקבל שיעור מעשי באיך מטרופוליטן של 18 מיליון נפש צריכה לעבוד. ולא יזיק גם לאלו שמדברים כה רבות על הפרטה והמודל הקפיטליסטי אמריקני לראות מודל אחר שבמובנים מסויימים עובד לא פחות טוב.

     

    כמה דוגמאות: איך בונים מגדלים גבוהים הרבה יותר ממגדלי עזריאלי ב-9 חודשים, איך מזיזים נמל, מהגדולים בעולם, ממקומו ההיסטורי בנהר מהלך של 100 קילומטר ויותר אל הים, איך הופכים עיר שהייתה אפורה (כמו רבות מערי סין) לכזו שהחזון שלה הוא 14 מ"ר ירוקים לנפש, איך מוציאים אזורי תעשייה מחוץ לעיר וגורמים ל-40-50 ימי שמש לפקוד אותה, איך בנו בה בתוך כמה שנים 5 קווי רכבת תחתית ועד 2010 - התאריך המיוחל והוודאי של תערוכת האקספו בשנגחאי - מתוכננים לעבור בה עוד 10 נוספים. איך מנקים כבישים מהירים עם מטאטא בבוקר, איך עיר מבהיקה מניקיון ללא בדל סיגריה ויריקה בסין, שהייתה ידועה בדיוק בטינופת ובריחות שלה. המטרה המוצהרת של שנגחאי באה לביטוי כמעט בכל השלטים בעיר: better city, better life.

     

    אפשר להתפייט לא מעט, ואולי מן הראוי לעשות, אבל המטרה שלי היא להעביר

     אתכם יום אחד נעים בעיר המופלאה והאדירה הזו ששמה שנגחאי. לכן נצמדתי לסיור יום שמציעה החברה הגאוגרפית, עם גלישות קטנות (כי אי אפשר שלא).

     

    יאללה לדרך

    למרות גודלה, במרכז העיר קל להתמצא. אתריה העיקריים, דרך נאנג'ינג, גן יו' והבאזר, נמצאים בטווח הליכה זה מזה, ועל טיילת ה"באנד" - המספקת את אחת ההנאות הפשוטות ביותר של העיר - אפשר לצאת לטיול ערב ולראות את שלל האורות של פודונג ממול, המבנים הגדולים מהצד האחד, והספינות המוארות מהצד השני. אפשר גם לצאת לשיט קצר בין הגשרים או אפילו עד לשפך הנהר אל היאנגצה האימתני שדומה לים הפתוח.

     

    בניין ג'ין-מאו (jin mao) הוא נקודת ההתחלה של הסיור. הבניין הרביעי בגובהו בעולם (420.5 מ') נמצא באזור של פודונג, ודומה לפגודה עדינה הנמתחת כלפי מעלה. לידו מוקם כיום בניין שבתאריך היעד, תערוכת האקספו ב-2010, יהיה גבוה עוד יותר משכנו. ג'ין-מאו כולל בתוכו את מלון ומשרדי האייט שנגחאי. מבט מעניין הוא מתוך המשטח אל החלל הפנימי העגול והמואר של המלון. המעלית בבניין תטיס אתכם ב-45 שניות אל התצפית בקומה ה-88, ממנה נראים בנייני הפודונג כמו משחק לגו.

     

    למרות הגובה לא ניתן לראות את כל העיר, המשתרעת ללא סוף וסובלת מימים אפורים של ראות לקויה. עדיין, החלק שרואים בכל מזג אוויר הוא הקרוב וגם המעניין יותר מבחינת התייר: נהר ההואנג פו, חזית הנהר וטיילת הבאנד, והבנייה מסביב באזור פודונג. המבנה המוכר ביותר בו הוא מגדל הטלוויזיה, שבאמצע שנות ה-90 עמד כמעט בודד באזור, והיום מתגמד ליד בניין ג'ין-מאו.  


    רווח נקי. עיר טובה יותר, חיים טובים יותר (צילומים: יגאל צור)

     

    אזור פודונג נחשב עד 1949 ל"צד הלא נכון של ההואנג-פו". ב-1990 הוא הוכרז כ"אזור כלכלי מיוחד", החלטה שהביאה לפריחה העכשווית של שנגחאי, ועד מהרה השטח החקלאי הצמיח גורדי שחקים, מסחר ובנקים. גם שדה התעופה הועתק לאזור, ונמצא בעיצומו של תהליך בנייה מטורף. עד היום בנו רק רבע ממנו והוא כבר ענק. 

     

    גן יו' (Yuyuan), מצועצע למדי אך נאה, כולל בתוכו את כל מרכיבי הגן הפרטי הקלסי: שבילים מתפתלים ומזוגזגים, בריכות וסלעים, כוכים קרירים, עצי ערבה משתפלים ופוויליונים (מבנים) מהם אפשר לצפות בגינה המשתנה עם אור היום. הגן נמצא בלב הרובע הסיני, שיחזור מקסים של מה שהייתה העיר הסינית של שנגחאי בניגוד לרובעים הקולוניאליים של אז.

     

    פקיד מִמְשל בשם פאן יו'ן-דואן החל בבניית הגן ב-1537, והיא נמשכה 18 שנה. הוא משתרע על שטח של 20 דונם ובין חלקיו השונים מפריד קיר לבן, שבחלקו העליון מתפתל דרקון ארוך ומרשים. מספרים שהקיסר כעס כי בגן מצויים תשעה דרקונים, שהם סמלו, אך יו'ן-דואן תירץ בתשובתו שאלה דרקונים אפרוריים ושבקצה רגליהם יש רק שלוש אצבעות ולא חמש.

     

    באולם הראשון אחרי הכניסה, אולם "שלוש השיבולים", מגולפות הדלתות בדמות מינֵי דגנים כסימן לשפע. האולם השני צופה אל בּריכה קטנה. ברקע מִסלעה גדולה שנבנתה מ-2,000 טונות של סלעים צהובים שהודבקו בדבק אורז. הביתן שבראש המסלעה היה בעבר הנקודה הגבוהה ביותר שנגחאי. הביתן שלאחריו נקרא "לצפות בדגים".

     

    לפני הכניסה לגן הפנימי עומד סלע קרסטי גדול, סלע "האיחד (ג'ייד) הנדיר". הקיסר הווי דזונג חובב המוזרויות שלח שליחים לדרום סין לחפש מציאות לגנו. סערה שהתחוללה בנהר הטביעה את הספינה שנשאה את הסלע. מאות שנים לאחר מכן שלה יו'ן-דואן את הסלע והציבו בגן. זהו סלע צר-מותניים ומחורר כגבינה שוויצרית.

     

    באולם "מבשר האביב" מוצגים שרידים מעברה העקוב מדם של שנגחאי, עת השתלטה "חברת החרבות הקטנות" על הרובע הסיני. באולם הזה, הם נכנעו לבסוף. בחלקו האחורי של הגן נמצא גן קטן יותר, המוביל אל בית אופרה מיוחד שבו אוסף יפה של אבנים בתוך קעריות מים, מה שידוע בשם "אבני טיפות הגשם".  


    לילה בהיר. תאורה מכל חלון, כמו שהסינים אוהבים

     

    חלק מהמבנים ברובע שופצו ונבנו כמעט מחדש בסגנון סיני מובהק - בנייה מעץ וגגות משתפלים במתינות - כחלק מתהליך של חזרה לסגנון הבנייה המסורתית, אם כי ללא הצבעים של אדום, כחול וירוק. לצד חנויות לתיירים - שרובם כיום הם סינים מתיירות פנים - עדיין מצויים ברובע הסיני בתי מרקחת מסורתיים, חנויות תה ומסעדות דים-סאם. לאחרונה גם נוספו דוכנים שמחזירים לחיים אמנויות סיניות קלסיות כמו עשיית דמויות מבצק ואחרים. רוכלים אינם מורשים להיכנס לאזור אבל מדי פעם מצליחים להתגנב כמה ילדים, לעלות מופע רחוב, לאסוף כמה יואנים מהציבור המתאסף ולהעלם עם הופעת השוטר הראשון.

     

    התופעה של ילדי רחוב לצד זקנים האוספים בקבוקי פלסטיק למחזור ומקבצי נדבות בתחנות הרכבת התחתית ובמעברים התת קרקעיים לבתי הכלבו, היא אחת העדויות היותר עגומות לאלו שלא מצליחים להשתלב במרוץ אל המודרניות והעושר.

     

    בית התה הוּ-שין-טינג "פאוויליון לב האגם" (Teahouse Huxinting) ממול הגן, בתוך בריכה, ניצב ביתן מחומש שגגותיו מתעקלים וקירותיו צבועים לקה חומה, אל המבנה הנאה מוביל גשר זיגזג בעל תשע פניות. זהו בין המקומות הבודדים בסין המעורר נוסטלגיה לבתי התה של סין הקיסרית. אפשר לשתות בו סוגי תה שונים, ירוק ושחור, ולאכול ביצי שליו מבושלות בתה, דוֹפ'וּ (טופו), ותמרים מתוקים-חריפים.

     

    מאז הושלמה בניית טיילת ה"באנד" (Bund) על שפת ההואנג-פו אפשר שוב ליהנות ממראה המבנים ב"באנד" (מִלה הינדית-אנגלית שפירושה גדה), שפת הנהר המפורסמת של שנגחאי שלא נשתנתה מאז הקמתה.

     

    ראשיתו של הבאנד במה שהיה ידוע כ"גשר גארדן" (כיום ואי באי-דו), שילוב של טיילת ורחוב עסקים. הבניינים של אז החליפו בעלים ודיירים רבים, ורק שניים מהם - מלון Peace ובניין המכס שמעליו מתנשא מגדל השעון הגבוה - שמרו על יעודם המקורי.

     

    למלון "פיס", אחת מנקודות הציון המזוהות עם דרך נאנג'ינג, ערך ההיסטורי-יהודי. חלקו הדרומי של המלון - שנקרא בעבר מלון קתאי ונחשב לפנינת אירוח בשנגחאי - שימש בעבר כבית סאסון (ששון הייתה אחת משפחות המסחר היהודיות הגדולות שהיגרו מעיראק לסין, לצד כדורי וחארדון). בניית הבית הושלמה ב-1930 על ידי אליס ויקטור סאסון, נכדו של אליאס סאסון, מייסד הפירמה בשם זה. 


     

    מבט על הבאנד. הקרקע החקלאית הצמיחה גורדי שחקים

     

    עוד מבנה מיוחד בבאנד הוא HSBC, שהחלל שלו הופך אותו לאחד מהמבנים היפים ביותר בכל סין. הכניסה מתומנת ומצויירת בצבעים כמעט כנסייתיים של זהב, כחול ועוד. הציור הזה התגלה ונחשף רק לאחרונה לאחר שבמשך שנות הקומוניזם היה מטוייח ומסויד. כל אחת מפינות המתומן מייצגת את אחד ממה שהיו פעם הסניפים העיקריים של הבנק: בנגקוק, כולכתה, הונג קונג, לונדון, ניו יורק, פריז, שנגחאי וטוקיו.

     

    על התקרה הכיפתית העגולה יש את סימני הדתות העיקריות ששנגחאי אז הכירה: צלב, מגן דויד וסווסטיקה (סמל הינדואי קדום). מסביב לכיפה יש משפט האומר: "all men are brothers whitin the four seas", המעיד יותר מכל על הקוסמופוליטיות של שנגחאי בשנות ה-30. אני חייב תודה לדביר בר גל, שחי בשנגחאי ומדריך ברובע היהודי, על שהסב את תשומת ליבי לתגלית הזאת.

     

    לאחר שקצת נזנח בשנים האחרונות עובר כיום הבאנד מתיחת פנים, בזכות רשת מלונות פנינסולה שבונה בחלקו הצפוני והדרומי בתי מלון יוקרתיים ובחסות כמה ממסעדות היוקרה הידועות בעיר - laris ו-jean georges במבנה מס' 3, ו-moosha במס' 5 - שהעתיקו או משכנן לאזור. כדאי להיכנס אליהן, לו רק כדי לטעום עיצוב מסעדות בשיאו. 

     

    דרך נאנג'ינג הייתה פעם הרחוב שכל הסינים באו אליו לעשות "window shoping", היום חנויות יוקרה יש בכל מרכז קניות וכאלה יש עשרות בשנגחאי. הסינים, מזכירים את היפנים בתאווה למותגים, ולא מתפתים חיקויים ב-10$. לכן לא מפתיע למצוא בחלקו המערבי של הרחוב חנויות ענק של פרארי, מזראטי, למבורגיני ומרצדס בנץ. ממול לפרארי נפתח לאחרונה הקניון היקר ביותר בסין הנקרא 66.


    החזון: 14 מ"ר ירוקים לנפש

     

    הקטע המזרחי של נאנג'ינג, שחלקו הפך למדרחוב, הוא הצד השוקק של הרחוב. זה גם הצד היותר "שוק" בו נמכרים מותגים שעברו שיפוץ שם סיני. בסופי שבוע רואים כאן רק ים של ראשים, ואם יתמזל מזלכם תמצאו מקום לשבת ולשתות בירה או קפה ולהתבונן בהמון החולף ואיננו נגמר. לאורך המדרחוב יש גם סתם ספסלי בטון.

     

    מאז סילוק שוק הזיופים הענק שהיה בשנגחאי מסתובבים לא מעט "קרציות" בדרך נאנג'ינג ומעלים אותך לבית שלהם, שהפך להיות חנות אחת גדולה, ויש גם סתם מציקנים שרק רוצים לדבר אנגלית.

      

    שם הרחוב הוא מותג מהתקופה הבריטית. באזור הבריטי לשעבר כונו הרחובות הגדולים, שנמשכו מערבה מהבאנד (הטיילת שלאורך הנהר), בשמות ערים סיניות כמו: נאנג'ינג, קנטון, נינגבו, ואילו הרחובות הניצבים להם מצפון ומדרום, כונו בשמות חבלי הארץ הגדולים (פרובינציות): סצ'ואן, הנאן וכו'. שמות אלה נשארו עד היום.

     

    מוזיאון שנגחאי , המוזיאון הטוב ביותר בסין, החולש על פני שלוש קומות וכולל שבע מחלקות של ברונזה, פיסול, קרמיקה, מטבעות, ג'ייד, ריהוט וגלריה למיעוטים, נמצא בקצהו של פארק רנמין (פארק העם, שהוא מופת למה שגן סיני חדש יכול להיות).

     

    הבניין שנפתח לקהל ב-1996 נראה קצת כמו "דינג", כלי ברונזה עגול על שלוש רגליים ששימש בטקסים לבישול וכסמל מעמד. הגג הטבעתי על עמודים מרובעים מזכיר את העיקרון הסיני העתיק "שמיים עגולים, ארץ מרובעת". מדובר בתצוגה מודרנית, המוצגים מוארים היטב ויש כיתוב מצויין בסינית ובאנגלית. בכניסה ניתן גם לשכור מכשיר שמע עם הסבר מפורט על כל מוצג. 


    קפיצה לעתיד. המוזיאון לתכנון עירוני

     

    במרחק הליכה קצר מהמוזיאון, על שולי גן רנמין, נמצא אולם התיאטרון בו מופיע הקרקס של שנגחאי. המופע מתחיל לעת ערב, שזוהי השעה המקסימה ביותר של היום, כשאור השמש חוזר מכל חלונות הזכוכית של גורדי השחקים המתנשאים סביב והאורות הנדלקים צובעים הכול באורות החזקים של צבעי הניאון שכה אהובים על הסינים.

     

    אהבתי יותר את הקרקס של פעם, לא בגלל מופעי החיות שהיו מיותרים ובאמת הורדו, אלא משום שהיה מגוון יותר במופעים מסורתיים. חסר לי הקטע עם כדי הענק וקבוצות האקרובטיקה של הילדים שהפגינו יכולות וירטואוזית בכל סוגי הקפיצות והמגדלים האנושיים. לעומת זאת היו יותר מדי נערות גומי שעשו תנועות מלאכותיות לצלילי מוזיקה מודרנית מערבית.

     

    הקרקס מסתיים בקטע מדהים של קיר המוות שמשתתפים בו שישה אופנוענים בתוך כדור סגור, אבל מה לזה ולסין? גם המוזיקה הסינית המסורתית והצורמנית, שאולי לא תמיד טעמה את האוזן המערבית הרגישה, נעלמה לחלוטין.


    חזרה בזמן. שנגחאי בשחור-לבן (מוצג במוזיאון לתכנון עירוני)

     

    לאורך השנים חל שינוי עצום במופעים לתיירות המערבית ואפילו האופרה של בייג'ינג, שהייתה מפילה חללים לשינה עמוקה, הלכה לכיוון האקרובטיקה. במקביל צצו מופעים, כמו המופע הגדול הפרימיטיבי בקונמינג המזכיר יותר את להקת מיומנה והמופע המוצלח "רשמים" שבויים ע"י במאי הקולנוע ז'אנג יימו ונערך על נהר הלי בסמוך ליאנג-שואו.

     

    • אל שנגחאי מגיעים בסופו של טיול מקיף, בן 18 יום שעורכת החברה הגאוגרפית, ואין סיום נאות ממנה. מסלול הטיול: בייג'ינג, שיאן, צ'נגדו, לשאן, איימשאן, ליג'יאנג, דאלי, קונמינג, גווילין, יאנג-שואו ושנגחאי. טיול מיוחד בדגש של טבע בסין יצא בתחילת באפריל 2007.
    • לאתר של יגאל צור.

  •  

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שי-טיין-די. רובע משוחזר ואופנתי
    צילום: יגאל צור
    הבאנד. מבט מגג בניין מספר 3
    צילום: יגאל צור
    גן יו'. הדרקון בעל שלוש האצבעות
    צילום: יגאל צור
    מוזיאון שנחאי. מזכיר דינג
    צילום: יגאל צור
    פארק העם ומגדל השעון
    צילום: יגאל צור
    מומלצים