נזרקה לרחוב: מאבקה של מאכילת חתולי חיפה

בחודש אוגוסט השנה קבע פסק דין  שניתן בבית-משפט השלום בחיפה כי "הנתבעת טניה קגן מנועה מלהאכיל חתולים כלשהם בתחומי החצר המהווה רכוש משותף". השופטת רבקה למלשטריך-לטר כתבה כי "לא יגרם נזק לנתבעת, אשר תוכל להמשיך ולהאכיל את החתולים מחוץ לתחום האמור לעיל, ומחוץ לתחומי אזור הבית המשותף. גם החתולים לא יינזקו בשל היותם חתולי רחוב, המצויים בשכונת מגורים פעילה שפחי האשפה שבה עולים על גדותם", היא סיכמה וקבעה כי על הנתבעת לשלם את הוצאות המשפט.  

פסק דין מקומי, זניח-לכאורה, שעניינו סכסוך קטנוני בין קגן המתגוררת בקומת קרקע בבניין משותף בחיפה ובין שכנה יצחק אוניקול, גמלאי הגר עם אשתו בדירה בקומה הראשונה של הבניין, ומצא עצמו מוטרד עד-כדי-תביעה ממנהגה להאכיל את חתולי השכונה. אז מדוע פסק הדין הזה מסעיר לאחרונה את קהילת מאכילי חתולי הרחוב בישראל? ולמה חבריה מתעקשים שמאבקה של אוהבת חתולים המושבעת מרחוב הילל בחיפה הוא גם מאבקם?  

"שומרת על שטח נקי ומטופח ללא מטרדים". חתול רחוב (צילום: עומרי לבנה)

פרק ראשון: טניה מטפחת

בניין המגורים המשותף בו מתגוררת טניה קגן ממוקם ברחוב צר, שמדרכותיו הצנומות להטריד - כ-40 ס"מ רוחבן - מספיקות בקושי למעבר אדם והחניה ברובו מותרת משני צדי הכביש. מהכניסה הראשית לחצר הבניין, השעון על צלע הר הכרמל, יורדות 23 מדרגות אל החצר האחורית בה שוכנת דירתה של קגן וחדרון נוסף המאכלס את מספרת הכלבים והחתולים שהיא מפעילה. למרות שהעניקה מפתח לכל דיירי הבניין, איש מהם אינו עושה שימוש בגינה האחורית הקטנה, הסגורה מכל כיוון בגדר ובשער - ממלכתם של קגן, כלביה וחתוליה.

אל מול החצרות הבניינים השכנים המוזנחות והעלובות, עמוסות האשפה ושרידי הגרוטאות, מזדהרת החצר שקגן מתחזקת: עצי דקל, אלמון הודי ויערת דבש מלבלבים בה לצד ערוגות צמחי תבלין ופרחים עונתיים. 11 שנה עברו מאז רכשה את הדירה שבמקור היתה בית בושת, היא מתארת, ונדרשו לה שתי משאיות אשפה שפונתה מהחצר ושנים של שתילה, עידור, טיפוח, ריצוף וטיפוח כדי להפוך את המקום העזוב לגן עדן עירוני.

בחצר היא מגדלת את ארבעת כלביה ושלושת חתוליה, ומאכילה פעמיים ביום במזון יבש בלבד כ-20 חתולי רחוב מטופחים ומטופלים אותם גם עיקרה. ההאכלה אורכת כ-15 דקות שבסופן עוזבים החתולים את החצר למקומות מסתור בשכונה. בנוסף, קגן לוכדת חתולים בחצרות אחרות ברחוב, מעקרת אותם אצל וטרינר במימון "אגודת חובבי החתולים בחיפה" ומחזירה אותם למקומם. "תשע שנים שררה הרמוניה בין התובע ואשתו וביני, והם היו מאושרים מהנוף החדש שנגלה ממרפסתם", קגן משחזרת. "אך לפני כשנתיים, בעקבות סכסוך אישי, הוגשה נגדי התביעה".

פרק שני: טניה נתבעת

"התובע מתלונן על לכלוך וריחות לא נעימים בשל כך שהחתולים מטילים את צורכיהם בחצר המשותפת, וכן מתלונן על יללות ייחום של החתולים", לשון פסק הדין בתביעה שהגיש אוניקול נגד קגן. "כמו-כן נמנע התובע מלפתוח את תריס מרפסת ביתו בשל החשש המתמיד שהחתולים יקפצו מהגגון ויכנסו לביתו, כפי שכבר קרה בעבר, כאשר חתולים נכנסו למטבח ולמרפסת התובע ושברו צמחים".

שנתיים תמימות עברו מאז הוגשה התביעה ועד מתן פסק הדין. שלושה דיונים, עדויות שכנים שצידדו בקגן וראיות רבות, חוות דעת אקולוגית וגם דוחות מאנשי מחלקת הפיקוח העירוני בחיפה שקבעו כי החצר המושקעת ודייריה אינם מהווים

 מטרד ולא עולה מהם כל צחנה - אך ללא הועיל. השופטת למלשטריך-לטר, אגב, לא ביקשה בחצר המריבה למרות הפצרות הסנגור ובאי כוחה של קגן, וגם לא שלחה למקום נציג מטעמה.

פסק הדיו אוסר על קגן להאכיל את החתולים בחצרה ומשגר אותה להזינם על המדרכה הצרה שמחוץ לבניין. אלא שהמדרכה צרה להפליא והיא חוששת שהחתולים, חלק בני חסותה מזה 11 שנה, יידרסו. אגב, לאחר הגשת התביעה, קגן טוענת, שכנה החל להתנכל לה. היא הגישה נגדו תלונה במשטרה ואף העבירה אליו מכתב בו היא מבקשת שיחדל מלהטריד אותה.

פרק שלישי: טניה מערערת

קגן החליטה להיאבק בפסק הדין ולהגיש ערעור לבית הדין המחוזי. "הערעור הוגש לאחר התייעצות עם חברי ועדת לשכת עורכי הדין להגנת זכויות בעלי-חיים", מסביר עו"ד אסף מרקס המייצג אותה בהתנדבות. "הוועדה החליטה שלמרות שפסיקת בית-משפט שלום אינה מחייבת ערכאות אחרות ולרוב אינה יוצרת תקדים, מדובר בהחלטה חשובה. רוב הסיכויים שפסק הדין ימצא דרכו לרשויות המקומיות ועלול לשמש את אלו שמעונינים להתנכל למאכילי חתולים", הוא אומר.

מרקס ייצג מקרים רבים שעניינם רווחת בעלי-חיים בישראל. בין היתר ייצג את "העמותה למען החתול" בשנת 2004, במה שכונה "בג"ץ החתולים", עתירה שדנה בנוהל שרווח אז ברשויות עירוניות בישראל להמית חתולי רחוב. פסק הדין התקדימי שקל את האינטרס להגן על החתולים מול אינטרסים כמו הצרכים הקיומיים של בני האדם וההגנה על בריאותם, וקבע כי נקודת האיזון משתנה כשמדובר בפגיעה שאינה סכנה ממשית.

אמון על הצלחת הגשת העתירה, מרקס מסייע לקגן. "טניה הינה המאכילה האידיאלית, מכיוון שהיא מעקרת את החתולים בסביבתה ומקפידה לשמור על שטח נקי ומטופח ללא מטרדי ריח או שאריות מזון", הוא מתרעם.   

אפילוג: קהילת מאכילי החתולים מתגייסת

אנשי פורומי בעלי-החיים ברשת, בהם רוחשת פעילות רבה שמטרתה לקדם את האכלת חתולי הרחוב, מתקוממים בשל פסק הדין. "האכלת חתולים מותרת בשטחים ציבוריים", הם אומרים. "נמאס לנו להתגונן כל הזמן מפני שכנים צרי עין ואנחנו חוששים מההשלכות של פסק הדין ותומכים בערעור". מיותר לציין שרבים מהם התמודדו עם שכנים דוגמת זה של קגן, אולם לרווחתם לא בבית-המשפט.

"הגיע הזמן להפריך את הרושם השגוי שכל מאכילי החתולים הם אנשים בודדים, עריריים ואומללים המתנחמים בהאכלת חתולים בשאריות בשר מצחינות", מתרעמת א' מרמת-גן, המאכילה חתולים במספר פינות האכלה ומגישה להם גם סיוע רפואי. "אנחנו אנשים נורמלים, פשוט אוהבי חיות שמנסים לשפר את

 מצבם של חתולי הרחוב ובמקביל גם לשפר את איכות הסביבה. נמאס לנו להילחם בבורות, ברשעות, בחוסר האכפתיות. חתול אינו גורם למחלות, ההפך הוא הנכון. זכותנו להוציא את כספנו על האכלת חתולים, אין לאיש רשות להתערב בכך. איזו דוגמה נותנים אותם אנשים המתנכלים למאכילים לילדיהם? מה הם מלמדים אותם על חמלה ועזרה?".

פסק דין בערעורה של קגן, כאמור, טרם ניתן. עד אז אפשר להתנחם בכך שלא מעט רשויות עירוניות מפתחות בשנים האחרונות קשר הדוק עם המאכילים, חלקן אף מממנות בשיתוף המשרד להגנת הסביבה את עיקור חתולי הרחוב.