למה אני לא נוסעת השנה לפסטיבל הטלוויזיה?
למרות ש"הפמיליה" שכרה צימר עם ג'קוזי בראש פינה וסגרה מראש שולחן ברפא, הסלבריטאית נשארת בבית ומוותרת על פסטיבל ראש פינה. ואל תנסו לשכנע אותה שכ-ו-ל-ם יהיו שם
אני לא יודעת מי האדם שהחליט שצריך לנהור פעם בשנה לפסטיבל הטלוויזיה בראש פינה, אבל כמו כל דבר רע שקורה בעולם המערבי, אני בטוחה שמאחורי ההחלטה הזו מסתתר מניע כלכלי די רציני. סביר להניח שמדובר בדיל שנרקם בין מפיק אירועים חמדן, נותני חסויות רעבים לחשיפה, בית הקפה ג'עוני (סניף ארומה המקומי) וכמה בעלי אינטרסים שאמרו לעצמם "בואו נעשה כסף במסווה של החלפת דעות אינטלקטואלית".
כן, כמו כולם (וכשאני אומרת כולם אני מתכוונת לכ-ו-ל-ם), נהרתי בשנים האחרונות לפסטיבל הטלוויזיה בראש פינה. בהתחלה עשיתי את זה כי רציתי להתחכך באנשים הנכונים (ותודה ל"מגיש החדשות" על ההתחככות הנעימה בצימר שלו בחורף 2003), אחר כך נסעתי כי העבודה חייבה אותי לעשות את זה ובשנתיים האחרונות נסעתי כי פחדתי כמו כ-ו-ל-ם לא להיות שם. כן, הוצאתי מאות שקלים כדי לשמוע הרצאות משמימות על "מותו של הריאליטי" (שעדיין מסרב להתפגר), ישבתי בפאנלים הזויים כמו "המדיום האינטרנטי כמקדם קוגניטיבי בעולם אבסטרקטי של הטלוויזיה בתחילת המילניום" והאזנתי להבטחות של אורי שנער על טלוויזיה טובה יותר רגע לפני שהודח מכס המלוכה. זכיתי גם לראות מקרוב את צופית גרנט ורענן שקד הולכים קרב אגואים, פיהקתי בהקרנה מוקדמת של "חדר מלחמה" ואכלתי ארוחת ערב עם מרב מיכאלי, גיל ריבה, דפנה שפיגלמן והמפיק שפשט את הרגל.
התאמצתי מאוד כמו להיות מאוד מחויכת ולהגיד לכ-ו-ל-ם שלום. כ-ו-ל-ם גם הבטיחו לי כמו לכ-ו-ל-ם אודישנים, פיילוטים, פגישות ועבודות שמעולם לא התממשו. גם שיקרתי לכ-ו-ל-ם, כמו כולם, שהתסריט/סדרה/סרט שלהם "מדהים", "מרגש", "עמוק" ו"ישבור את שיאי הרייטינג בטלוויזיה". כמו כ-ו-ל-ם הצטיידתי במיטב קולקציית החורף של זארה, התייצבתי מול כל מצלמת טלוויזיה פנויה והזמנתי כל עיתונאי צעיר לכוס קפה מתוך תקווה שיכתוב שגם אני הייתי שם עם כ-ו-ל-ם. ב-2004 אפילו הדפסתי כרטיסי ביקור כדי להיראות יותר מקצועית. כמו כ-ו-ל-ם נכנסתי מדי יולי להתקף היסטריה ושכרתי מבעוד מועד צימר בעלות של זוג נעלי ג'ימי צ'ו, למרות שהוא היה יותר קרוב לגבול הלבנוני מאשר לקפה ג'עוני. כל המאמצים נעשו רק כדי למצוא את עצמי יושבת לבד בצימר העלוב שלי מנגבת פריכיות וקוטג' שקניתי במינימרקט אחרי שלא הצלחתי למצוא אפילו צלחת פנויה במסעדות הצפון. בשנה שעברה, בגלל שהתעכבתי בהקרנת הבכורה של "אמא מחליפה", לא הספקתי לקנות מזון לשעת חירום ומצאתי את עצמי ניזונה ממי ג'קוזי ומרציפנים יבשים שבעלת הצימר השאירה לי על המיטה.
כן, בדיוק כך עברו עליי הפסטיבלים האחרונים. בודדה כמו תוכנית פריים טיים בערוץ הראשון, היסטרית וחרדתית כמו תוכנית פריים טיים בערוץ 2. בואו נגיד את האמת, חוץ מהתקף חרדות, שום דילים מקצועיים לא נרקמים בפסטיבל ראש פינה. אף אחד לא חוזר משם עם הצעת עבודה, אף אחד לא מוכר את הסדרה החדשה שלו לאיש וכ-ו-ל-ם עסוקים בלהיות חרדים באשר למעמדם החברתי.
מתברר שלמרות ההצלחה, הכסף והרייטינג כולם עסוקים בלהריץ מבטים (חלק עסוקים בהרצת שורות) ובעיקר בלעשות בדיקה עצמית של כמה אנשים ניגשו לומר לי שלום וכמה לא, הנה הבמאי שפיטר אותי, התסריטאי ששונא אותי והעיתונאי שאני מתעבת. הייתי בזוועה הזו חמש פעמים. הספיק לי. הבנתי את העניין. אני לא צריכה לנסוע 400 קילומטר כדי לדבר עם יונה ויזנטל מ- sey, אני פשוט יכולה לשלוח לו מייל. לרותי רודנר הרבה יותר נחמד להרים טלפון, ואם אני ממש רוצה לראות לפני כולם את "לא הבטחתי לך", אני פשוט מתקשרת ל"עיתונאי" שמארגן לי במהירות שני פרקים וגם את העונה החדשה של "אבודים". עוד קצת משיכה בחוטים ואני גם יודעת לפני כולם מי רצח את תמרה וייס.
אז זהו, השנה החלטתי להישאר בעיר הגדולה. לבד. אלך לי לבראסרי שבוודאי יהיה שומם, אשב על הבר ואעשה עיניים לגברים שלא עובדים בטלוויזיה ושלא יודעים מי זה אלון שטרוזמן. משם אמשיך לקנטינה, אשב על המרפסת, אשקיף על שדרות רוטישלד שרק ביום הכיפורים של התעשייה הן ריקות מצלמי פפראצי, אזמין מנת פסטה פירות ים ואוכל כמו בהמה. לא אחשוש שיצלמו אותי או שמלהקת תורנית תעבור באמצע ביס לא אסתטי. אשב לבדי וארים לעצמי כוסי יין אדום על כך שאני לא שייכת לעדר. סביר להניח שגם אחטוף התקף חרדה קצר על כך שאני לא בראש פינה עד שיגיע ב-01:00 בלילה הטלפון מ"הפמיליה" שיבשרו לי ש"השנה היה ממש משעמם ודוחה. שמרי לנו שולחן, אנחנו דוהרים בחזרה לציביליזציה!".
נ.ב
כמובן שאכחיש כל קשר למסמך זה ביום שיזמינו אותי להנחות את פאנל "שחקניות כותבות כאקסיומה אגרסיבית למעמד הנשים בסוגה עילית".
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר
לטור הקודם של הסלבריטאית
