הטוקבקיסטים כקבוצת תמיכה וירטואלית
רציתי לספר לליבי, שכתבה שהיא בררנית, על קבוצה שכזו, אליה הולכים עוד אנשים שלא הצליחו עדיין למצוא זוגיות, אבל מתכוונים ברצינות לעשות זאת. קבוצה כזו משקפת לכל אחד את עצמו, ועוזרת לו להבין מה החלק שלו בריקוד של הזוגיות. ואז קראתי את התגובות לרשימה של ליבי
ליבי כתבה כאן לפני שבוע, ברשימה קוראים לי ליבי, ואני בררנית: "הגעתי למסקנה שעדיין לא הוקמה קבוצת התמיכה שתצליח להתמודד עם הבררנות המעט פסיכוטית שלי כלפי המין הגברי". כשקראתי את הטור השנון והמריר, חשבתי לומר לליבי ולאחרים ואחרות כמותה, שכבר מזמן הוקמו קבוצות תמיכה כאלה, ולספר על היתרונות העצומים שיש להן.
רציתי לספר על קבוצה שכזו, אליה הולכים עוד אנשים שלא הצליחו עדיין למצוא זוגיות, אבל מתכוונים ברצינות לעשות את זה. החברים בקבוצה כזו מוצאים שהיא משקפת לכל אחד את עצמו, ועוזרת לו להבין מה החלק שלו בריקוד של הזוגיות, מה הוא עושה או לא עושה, איך הוא אומר או לא אומר, איך הוא מביט, מחזיק את עצמו, מתבטא, ומה זה עושה לאחרים מסביב.
רציתי לכתוב על ההיסוסים והפחדים שיש לאנשים, המונעים מהם להצטרף לקבוצות טיפול כאלה: מפחיד להיפתח, לבטוח באנשים לגמרי זרים, מפחיד שאנשים אחרים יראו אותך באמת כמו שאת, שתהיי שקופה ויראו את האמת שלך, שלא תמיד את אוהבת. מפחיד שאולי לא ישמרו עליך, יגידו לך את האמת בצורה בוטה וישירה מדי, ואז יכאיבו במקום לבנות לך את הביטחון העצמי. מפחיד לחשוב שאולי הם לא יפרגנו לך, לא יראו שאת מתקדמת, ילעגו לנסיונות שלך לעשות שינוי, או אפילו ישימו לך רגליים וישמחו בכל כישלון שלך. מפחיד שבמקום לתת תמיכה ואהבה זו תהיה עוד זירת קרב, מעבר לכל האחרות שיש ממילא בחיים - העבודה, המשפחה, החברים וכל השאר.
אבל אז קראתי את הטוקבקים והבנתי, שבלי להתכוון, ליבי נקלעה לקבוצה כזו "בשידור חי", עם כל הטוב והרע שקבוצה יכולה לעשות. תהיתי איך ליבי הרגישה בעקבות פרסום הרשימה שלה, מה זה עשה לה, איפה זה נגע בה? האם זו היתה חוויה טובה ומעצבת, או מכאיבה ודוקרת? האם זה קידם את ההצטרפות לקבוצה "אמיתית", שם בחוץ, שתוכל לעזור לה להתקדם בתהליך מציאת הזוגיות, או שמא סגר אותה בבית, ל"חופשת מחלה" של כמה ימים, עד שכולם ישכחו?
טוקבקיסטים הם לא בדיוק קבוצת תמיכה קלאסית. בחסות החשיכה האינטרנטית אפשר להגיד ולעשות הרבה דברים שלא אומרים ועושים פנים אל פנים. קוראים לזה "אפקט הדיס-אינהיביציה של הרשת" או בעברית, סילוק העכבות: ברשת אתה לא יודע מי אני, אתה לא רואה אותי, וממילא אני יכול לכתוב ולברוח, ולא חייב לקחת אחריות על מה שאני אומר כאן. זו הסיבה שכל כך הרבה אנשים מרשים לעצמם להתבטא בצורה שכנראה אינה מאפיינת אותם בחיים שיש להם מחוץ לרשת.
גם כשהפוגע הוא רק מישהו "וירטואלי", הכאב הוא אמיתי
אבל גם אם אפשר להחליט שלא נעלבים ולא לוקחים אישית את הדברים שאנשים אחרים כתבו לך בטוקבקים, זה עדיין צורב ופוגע. מחר בבוקר, אף אחד לא ידע מי זה "שמשון מנתניה" או "פרופסור שזיפי מירושלים", כך שאף אחד מהם לא צריך לשמור על השם שלו יותר מדי כשהוא כותב. אבל מי שכותב טור, ובמיוחד אם הוא כותב בשמו, מרגיש את זה צובט ואישי. גם כשהפוגע הוא רק מישהו "וירטואלי", הכאב הוא אמיתי לגמרי.
בקבוצת תמיכה פנים אל פנים כנראה לא היו אומרים לליבי "הגיע הזמן שתחזירי את הסרט שאת חיה בו לספריית הווידאו הקרובה לביתך". זו לא הדרך שמתבטאים כשרואים את לחלוחית העין של השומע. אבל אולי היא כן היתה מקבלת תגובות ציניות כמו זו בה כתבו ש"כנראה חבורת הטוקבקיסטים הזו לא ראויה לנסיכה אמיתית שכמוך". האם התגובה הזו חושפת איזו אמת על כותבת הרשימה, או דווקא על מי שכתב את התגובה, על הרגישות הגבוהה שלו, ועל זה שבלי כוונה ליבי ממש פגעה בו? ואולי זה מספר משהו על כל הצדדים? בקבוצת תמיכה אמיתית, פנים אל פנים, היתה אפשרות לעשות משהו עם הדינמיקה הזו, כי אולי יש כאן שיעור לכל הצדדים: המגיב, המוגב, וגם הצופים מסביב.
הומור ציני לא עובר טוב ברשת
מה שבטוח, שיעור אחד עולה בוודאות מהטור הזה, כמו מטורים אחרים מסוג זה. הוא מרוח מלמעלה למטה לאורך כל הדרך, וגם בטוקבקים: הומור ציני לא עובר טוב ברשת. זה נורא חבל ומעצבן, אבל כל מי שהתנסה בזה כבר יודע, שציניות פשוט לא מתקבלת כאן טוב. מן הסתם עשו על זה כבר מחקרים, אי שם באקדמיות הווירטואליות של הפסיכולוגיה של הרשת. וזה לא כי אנחנו טמבלים. אנחנו לא. פשוט, כנראה, כדי להבין שמשהו נאמר בציניות צריך לראות איזו קריצה, חצי חיוך עקום. אנחנו משלימים הרבה אינפורמציה כאן בעזרת רמזי הגוף, וכשהם חסרים, כמו אצלנו באונליין – זה פשוט לא תמיד הולך....
ובכל זאת, היו בטוקבקים לא מעט אלמנטים של קבוצת תמיכה מהחיים: הנה אור, שכתבה כי אהבה מאוד את הרשימה של ליבי ושאלה אם אולי תקימו קבוצת תמיכה כזו יחד. הנה מיילו ומאי שהזדהו ואהבו את הדברים, ואחת שקראה לעצמה ליבי 2 מרוב שזה דיבר אליה, או מירי, שנתנה לה ציון "שמונה פלוס". גם בקבוצה אמיתית ליבי היתה רואה הנהונים כשהיא מדברת, שומעת קולות של תמיכה, ואפילו הקלה, כמו שקרה למלי, שהיתה בטוחה שהיא היחידה בעולם עם "בעיית הבררנות". איזו הקלה להרגיש שיש עוד כמה באותו מצב.
אבל קבוצת תמיכה נותנת הרבה יותר מאשר רק הזדהות והנהוני הסכמה. למשל, תמונת ראי של גברים שמרגישים אותו דבר. האם זה מרגיש אחרת להיות רונן הבררן? האם החברה שלנו סלחנית יותר כלפי גברים גם בתחום הזה?
אחרי שליבי היתה מספרת את הדברים בקבוצת תמיכה, אולי גם שם היו מתקבלות דעות לכאן ולכאן. אולי גם שם היא היתה מרגישה לרגעים מעט מותקפת. אבל נראה שגם שם היו נמצאים החברים שהיו נחלצים להגן עליה, בסגנון "זה שבחורה בררנית לא עושה אותה לטפשה, כמו זה שאין לה תמונה לא הופך אותה למכוערת". קואליציות ואופוזיציות, "הטובים והרעים", אלה דינמיקות שאנחנו מכירים בקבוצות תמיכה טיפוליות, בדיוק כמו אצל הטוקבקיסטים.
ממש כמו בקבוצת טיפול מהחיים, אחרי שמצליחים להפריד בין הטון הפגוע לעיתים (ולכן פוגע) לבין תוכן הדברים, יש לא מעט שיעורים שהטוקבקיסטים מוכנים ללמד את הבררנים. הנה שיעור לא רע לחיים: פתיחות, דימיון והומור, לפי ליאור, יעזרו לנו להפסיק להתיחס לתקופת הרווקות כאל מחנה אימונים מפרך, ולהתחיל לראות בזה דווקא תקופה מרתקת.
איזה עוד שיעורים אפשר היה ללמוד מהטוקבקיסטים? "ההוא מקודם" מזכיר לכולנו שאנחנו לא מפסיקים ללכת לקולנוע, גם אחרי שראינו סרט רע במיוחד. אכן, תזכורת במקום: הרבה מאוד אנשים, בתהליך המתיש של חיפוש זוגיות, מחליטים אחרי חוויה מתסכלת אחת או שתיים לוותר על המאמץ.
אבי מנסה לשפוך אור על השאלה למה יש כל כך הרבה רווקות היום. הוא מזכיר את כל אלה שכותבות בכרטיסים שלהן באתר ההיכרויות: "אני רוצה מישהו שיודע מה הוא רוצה מעצמו", למרות שרבות לא יודעות את התשובה לשאלה של עצמן. אולי כדאי לחשוב, בהקשר הזה, בצורה יותר רצינית על הכרטיסים באתרי ההיכרויות. הרבה מאוד גברים וגם נשים משתמשים באתרים האלה רק "חצי ברצינות" - באמת רוצים, אבל עדיין אמביוולנטים לגבי השאלה אם זה המקום הנכון לחפש ואם זה לא הופך אותם זולים / נואשים / שוק הבשר וכו'. הכרטיסים שלהם נראים בהתאם: חצי אפויים, חלקית מתאימים, ולא תמיד עושים את העבודה עבורם. וחבל.
אבל כל אלה שיעורים כלליים. בעיניי, השיעור האמיתי של ליבי הוא, שהיה שווה לקפוץ למים ולכתוב את הרשימה שלה. נכון, המים די קרים, הגלים גבוהים, פה ושם יש מערבולות, תנינים וכרישים. אבל בסך הכל ואחרי הכל, אני חושבת שליבי קיבלה מהקבוצה הווירטואלית הזו הרבה אהדה, אמפתיה, הערכה לכשרון הכתיבה שלה וגם לאישיות שלה - וזו תמיד צידה טובה לדרך. ואולי זה יאיץ את הרצון שלה להשתתף בקבוצת תמיכה אמיתית, בחיים, לאנשים שמחפשים ברצינות זוגיות, אבל מכל מיני סיבות לא מוצאים.
יעל דורון היא פסיכולוגית ומטפלת זוגית. האתר של יעל
פורסם לראשונה 30.10.06, 10:42
מפחיד להיפתח, לבטוח באנשים זרים
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
