המדיטק: כישלון שיווקי או חממת איכות?

עובדות: מאז פתיחתו של המדיטק בקיץ 2004 הולך וגדל מספר המנויים. השנה רשומים במרכז 4200 ילדים ובני נוער, מספר הגדול ב-10% מהיקף הנרשמים בשנה שעברה. מספר זה אינו כולל בתוכו את 50 אלף המנויים לספרייה הפועלת במרכז. הפקות המדיטק הוצגו במהלך השנה החולפת 362 פעם מול קהל של כ-200 אלף איש באולם הבית ומחוצה לו. תקציב המדיטק בשנה החולפת עמד על 8.4 מיליון שקל, מתוכו כארבעה מיליון שקל הכנסות עצמיות. המוסד, יש לציין, אינו ממומן מתקציבי משרד החינוך או התרבות ומתקוצב על ידי עיריית חולון בלבד. 

בעונה הקרובה יעלה המדיטק בבכורה עולמית חמש הפקות חדשות. רשימת ההפקות כוללת את "שומבצל", עיבוד של אילנה לופט ל"אלוף בצלות ואלוף שום" מאת ביאליק בבימויו של משה קפטן; "שמשון בר לשון" מאת שמואל הספרי ובבימויו; "המאוהב מכתה ו'" מאת אפרים סידון המבוסס על הספר "השד מכיתה ז'" מאת קורנל מקושינסקי בבימויה של חגית רכבי ניקוליבסקי; "פרחים לשבת" מאת אביב לוז בבימויו של אלי דור חיים ו"ציפור הנפש" בעיבוד מאת מיכל סנונית. לצד ההפקות החדשות ימשיכו להציג הפקות העונות הקודמות "אבטיח", "שרה גיבורת ניל"י", "אליפים", "צבע הפנינה", "פינוקיו", "שמריהו", "אמא אמרה לי דני" והפקות אורחות.

למרות ההצלחות האמנותיות, הביקורות המשבחות וההשקעה, יוצרים מובילים בתחום התיאטרון מצביעים על בעיות שיווק קשות מהן סובל המקום. "הם עושים יופי של הצגות אבל בסופו של יום לא מצליחים למכור אותן. אם הצגות לא מגיעות לקהל אז מה זה שווה?", אומר אפרים סידון, "מלבד התיאטרון של אורנה פורת, שאר התיאטרונים מוכרים הצגות קטנות ופחות יקרות. אולי אי אפשר לעמוד בהפקות כל כך מורכבות ויקרות?". סידון מציג כעת במדיטק את "פינוקיו" שרץ מחודש מאי בשנה שעברה 47 פעם ו"המאוהב מכיתה ו'" שהחל הרצות בחודש שעבר והציג עד כה 15 פעם.

"זה נכון שיש תחרות עצומה", הוא אומר, "ובכל זאת, 'פצפונת ואנטון' ו'מעלה קרחות' שמציגים בתיאטרון לילדים ולנוער מוכרות בחודש מה שהמדיטק מוכר בשנה למרות שמדובר בהפקות לא פחות מושקעות וטובות. זו בעיה של שיווק". מיעוט הרצות של הצגות מוביל לדבריו לתחלופה גדולה של שחקנים. "ההצגות הקיימות במדיטק גוססות במיטתן ומחכות להצלה", הוא אומר, "אי אפשר לבוא בטענות על פשרות אמנותיות או חסכנות ומצד שני העובדה היא שאנחנו תקועים בבוידעם. היום, אחרי שלוש עונות, אין למעשה שום הצגה שפרצה מהמדיטק למרות שחלק מההפקות זכו בפרסים. אני לא פוסל על הסף לחזור ולעבוד שם, הייתי רוצה לתת להם צ'אנס. בסך הכל חבל שתיאטרון כזה לא ימשיך לעבוד, אבל אלך לשם בזהירות".

גם יענקל'ה יעקבסון, מאנשי התיאטרון המובילים בתחום ומי שפתח את המדיטק עם ההפקה המשובחת "אבטיח", מאוכזב. "המקום הזה היה תקווה גדולה למשהו אחר שימקם את תיאטרון הילדים והנוער במקום ראוי. מבחינת ההפקה עשינו את הכי טוב שאנחנו יודעים אבל אין לזה המשכיות. דבהל'ה נבון, עירית קפלן ויגאל נאור מתים לשחק אבל בתיאטרון מתקשים לשבץ הצגות. זה נכון שמדובר בשחקנים עסוקים, אבל את זה ידענו מההתחלה. אין יצירתיות בהקשר השיווקי במדיטק. לפני שפתחו את המדיטק היו צריכים לבדוק את מגבלות היכולות שלהם. במקום להתמקד במספר מצומצם של הפקות, הם מוציאים עוד ועוד הפקות ביומרנות רבה ובלי גיבוי".

יעקבסון זכה לאחרונה בפרס התיאטרון להצגה "אבטיח" אבל הפרס, לדבריו, מחדד את העלבון. "מה עוזר פרס כשהצגה מתה? אני רוצה שהיא תוצג, אני רוצה לחלוק את העבודה עם קהל. שלא יעשו פס ייצור של הצגות, שיעשו מעט וישווקו נכון. אני לא מוכן לשחק אחת לשלושה חודשים, זה כמו להתעסק עם גוויה. אני מבחינתי לא אמשיך לעבוד שם. כמה עוגמות נפש אני צריך? הספיקו לי שתי הצגות, זה כאב לב מיותר וזה שוחק. אם לא פה, זה יהיה במקום אחר. המקום הוא לא העניין, אנשים עושים מקומות".

גם המחזאי שמואל הספרי בוחר שלא לחזור ולהציג את מרכולתו במדיטק. "המדיטק זה כמו מרצדס מפוארת שבתוכה יושב נהג שכל הזמן עושה תאונות או כמו מרכבה סימן 4 שמשתמשים בה בשביל לנסוע למכולת. הבחירות האמנותיות של מנהל המקום טובות, אבל מערכת השיווק שלו לא קיימת. מהשלב שבו הצגה יוצאת לאוויר במדיטק היא עוברת מסכת ייסורים פתטית. הצגות פשוט לא נמכרות. כשהעלינו את 'שמשון בר לשון' בתיאטרון של אורנה פורת היה ברור לנו אחרי הצגת קניינים שנזדקק לשני צוותים כי לא נעמוד בביקוש.

במדיטק גמרנו לעבוד עליה במאי ועד היום היו ארבע הצגות, מהן שתיים בחיפה. זו בושה. 'אלוף בצלות' הוצגה באולם של אלף מקומות עם תפוסת קהל של 15%. אולי המנדט שעיריית חולון נותנת למנהל הוא לעשות מתנ"ס שיציג הצגות יפות שאפשר לנפנף בביקורות עליהן אבל שלא יריץ אותן יותר מדי כי העלויות גבוהות. אולי הם לא רוצים מעבר לזה. למעשה הונו אותנו, הבטיחו לנו בית וכגודל ההשקעה כך גודל האכזבה. שחקנים צריכים לדעת שהם מקיימים מינימום הצגות בחודש שיבטיחו את משכורתם על מנת שיוכלו להתחייב להפקה".

"אולי משתלם יותר לעשות חלטורות"

לצד התלונות יש לא מעט אנשים שמבקשים להגן על המקום. בין המסנגרים אילנה לופט יוצרת ההפקות "אמא אמרה לי דני", "שמריהו" ו"שומבצל". לופט, שעובדת בימים אלה על פרויקט רביעי במדיטק, אומרת: "אני לא מבינה על מה המהומה. רזי אמיתי יצר תיאטרון יש מאין, הוא נתן לנו חממה והרים הפקות ברמה שלא הכרנו בארץ עם כבוד ליוצרים ולקהל. במקום להוריד את הכובע בפניו, מתבכיינים על כסף. גם אני הייתי שמחה לו היו מוכרים יותר הצגות, אבל יש דברים מעבר. אני לא אומרת שאין בעיה בשיווק אבל היא כללית וקיימת בכל התיאטרונים. הבעיה נובעת מקיצוץ בתקציבים ומצמצום סל תרבות. התיאטרון הישראלי ככלל הפך לעסק שנגוע בוולגריזציה וכשיש חממה שמנביטה איכות זה בא לידי ביטוי גם בתמלוגים.

משרד החינוך מאפשר לסל תרבות לקחת הצגה אחת בלבד בשנה וכשטלנובלות קובעות את הטון, כך זה נראה בשטח. אנחנו לא רוצים את אותו הדבר שוב, אנחנו רוצים משהו אחר וזה מה שהמדיטק מנסה להציע. המדיטק הרים את הרף, הוא לא מכוון באופן מובהק לסל תרבות ויש לזה מחיר".

אם מישהו צריך להסיק מסקנות, לדברי לופט, אלה הם קובעי המדיניות. "יכול להיות שהמסקנה המתבקשת היא שיותר משתלם לעשות חלטורות במקום תיאטרון איכותי. יכול להיות שהמסקנה היא שמשרד החינוך צריך להשקיע יותר בגודל סל התרבות. יכול להיות שזו מלחמה אבודה מראש בגלל שאנשים רוצים מכנה נמוך. המדיטק הוא תיאטרון צעיר ולתקוף אותו כעת זה לשפוך את המים עם התינוק, לקחת דבר טוב ובמקום לעזור לו, לחרב אותו".

הבמאי משה קפטן, שגם הוא חתום על שלוש הפקות במדיטק, מחזק את לופט. "החופש האמנותי שניתן במדיטק הוא עצום ומאפשר לעשות תיאטרון מעולה. אי אפשר להשוות מערכת שיווקית של תיאטרון שפועל בקושי שלוש שנים מול מערכות ותיקות שקיימות עשרות בשנים. זה תיאטרון שיצא למלחמה צודקת על איכות הצגות לילדים. התגייסתי למלחמה הזו בשמחה רבה גם כשאני יודע שאולי היום הוא ימכור פחות". קפטן מציין שלמרות הסקפטיות, עד כה שיחקה ההפקה "שמריהו" שביים 80 פעם במדיטק, מספר גבוה בהשוואה להפקות אחרות שעשה.

"זה מוקדם מדי לבקר, צריך קודם לתת למקום לבסס את מעמדו. ברור לי שהמוסד הזה מנקר עיניים והוויכוח בעניין השיווק אינו עקר אבל צריך פרופורציות. כל מסך שנפתח על הצגת תיאטרון של המדיטק הוא נטול קומפרומיסים אמנותיים. אנחנו מנסים לחנך ילדים לתרבות ולהשריש בהם רמה של הערכה לאמנות התיאטרון. אם כל הזמן יעמדו לנגד עינינו כספים נדרדר את העסק לתהום. לדעתי, כל המתלוננים לא באמת מבינים את המשמעות ובטח לא נתנו למדיטק את ימי החסד שמגיעים לו. לא עושים מהפיכות ביומיים וגם לא בשלוש עונות".

היוצרת חגית רכבי, המכהנת כיו"ר הנציגות הישראלית של איגוד תיאטראות הילדים הבינלאומי, אסיטז', מדגישה: "יש בעיית שיווק במדיטק ואת זה אף אחד לא מסתיר, אבל גם אין עוררין על איכות ההפקות ובאופן פרדוקסלי זה עקב אכילס. ההפקות של המדיטק לא מכוונות לסל תרבות והן לא בהכרח באורך של 50 דקות או על נושאים שהם חלק מתוכנית הלימודים. גם השפה האמנותית לא תמיד קונבנציונלית. זה מקשה על מכירה למערכת שמרנית שהיא למעשה השוק. את 'צבע הפנינה' של איציק ויינגרטן שהציג אצל אורנה פורת לא ידעו איך לאכול כי ההצגה מרמזת על פאשיזם שמוביל לרצח. רק אחרי רצח רבין היא הפכה לצו השעה למשך תקופה והיום שוב מורים לא באמת רוצים להתמודד עם זה, וגם לא עם 'המאוהב מכתה ו'". זו לא סיבה לוותר. צריך אומץ בכדי לשנות וזה מה שרזי מנסה לעשות. הבעיה היא לא המדיטק, הבעיה היא שהמוצר התיאטרוני בישראל מכוון לממוצע, למוכר ולידוע. צריך אורך נשימה והרבה אומץ לא להיכנע לבינוניות".

"איכות לא נקלטת באופן אוטומטי"

רזי אמיתי, מנכ"ל המדיטק, אמר בתגובה: "לכאורה הדיון הוא על אמנות, אבל שם המשחק הוא כסף. זה מה שמעניין ומניע את אלה שתוקפים אותי. הם רוצים לעשות קופה ומהר. אנשים לוקחים כמובן מאליו את ההישגים ושוכחים שבזמן בזק נולד כאן תיאטרון שיצר סטנדרטים חדשים. גם אם היינו קוסמים, תהליך של מיתוג והחדרת מוצר חדש לשוק לוקח זמן. אני מבין שכגודל ההצלחה האמנותית כך גודל הציפייה השיווקית, אבל אלה לצערי לא כללי המשחק בשוק התיאטרון לילדים בישראל. ברור מאליו שהאינטרס שלנו הוא להצליח וזה אומר גם למכור. לשם כך אנחנו מעמידים את מקסימום הכלים לטובת השיווק. כל היוצרים שמגיעים למדיטק יודעים שהם באים אל תיאטרון בתהליך בנייה וצמיחה. אף אחד מהם לא התלונן כשהעמדתי לטובת היצירה שלהם את מקסימום המשאבים. התיאטרון נתן ליוצרים הזדמנות ליצור באופן חופשי את היצירה שלהם בלי הגבלות, ואני לא רואה את זה קורה בתיאטרונים אחרים. זה אולי עצוב אבל צריך להבין שאיכות לא נקלטת באופן אוטומטי בשוק.

"זה מעניין שאפרים סידון מעמיד בספק את המשך עבודתו עם המדיטק כשרק בשבוע שעבר הוא פנה אליי והציע לשתף פעולה על פרויקט חדש. יש בזה מן הדו פרצופיות והצביעות. הספרי מלין על כך שההצגות שלו לא רצות, כשהוא עצמו מנסה לחבל בשיבוצים. ההפקה של יענקל'ה יעקבסון מלוהקת עם שחקנים-כוכבים שאין להם כמעט זמן לשיבוצים. המתקפה הזו היא אישית, היא אינה נובעת מדאגה לעתיד התיאטרון. במקום להירתם, לפרגן ולסייע בהגשמת המקום הזה שהוא בתיאוריה החלום של אותם אנשי תיאטרון, הם יורקים לבאר ממנה הם שותים. אני גאה במה שאני עושה ועומד מאחוריו".