מרק תאילנדי: זה חם וחריף

למרק יש תפקיד מרכזי בארוחה התאילנדית: הוא נלגם לאורך כל הארוחה מקערה משותפת. המרק מנקה את הפה מטעמים ומכין את החיך לטעמים חדשים. המרק אמור גם להתאים לשאר המנות שמשתתפות – אם הארוחה מכילה מנה חמוצה וחריפה, הרי שיתאים מרק עדין יחסית. טום-יאם יתאים בארוחה עם מנות מעט פחות עזות, הכל כדי לשמור על הרמוניה.

כשמדובר על אוכל תאילנדי, ההבחנה בין מרק לקארי למנת אטריות, הופכת קשה. בכל המקרים מדובר על מנה נוזלית, אולם כהכללה ניתן לומר שמרק יהיה פחות סמיך ומעט פחות מורכב להכנה מקארי ואילו אטריות במרק יהוו מנה אישית. בעוד שקארי יהיה תבשיל שכיל פחות נוזלים, שלרוב יהיה מבוסס על משחת תבלינים, בניגוד למרקים שיהיו מבוססים על שורשי ועשבי תיבול שלמים (אבל גם זה לא נכון בכל המקרים - יש תבשילי קארי שלא מבוססים על משחות).

מרקים שמבוססים על מים ולא על ציר נקראים "צ'יט" - בתרגום חופשי "תפלים". השם לא מעורר תיאבון, אבל אסור לשכוח שהשם ניתן בהשוואה למשפחת הטום-יאם עזת הטעמים (שגם היא מבוססת על מים ולא על ציר). מרקי טום-יאם מתאפיינים בטעם חמוץ-חריף (המילה "יאם" מציינת את שילוב הטעמים הנ"ל). יש המון סוגי טום-יאם, שמכילים מגוון של תוספות, החל בעוף וכלה בפטריות. לעיתים, טום-יאם משמש כארוחה אישית ואז הוא מוגש עם צלחת אורז לבן בצד. הסועד לוקח לגימה מהמרק, אוכל כף של אורז כדי לצנן את החריפות וחוזר חלילה. משפחה נוספת של מרקים הם כאלה המבוססים על חלב קוקוס שיהיו לרוב עדינים יותר. החבר הכי מפורסם במשפחה הוא ה"טום קא-גאי" שמכיל עוף והרבה גלנגל.

• רוצים עוד אוכל תאילנדי? לא מכירים את כל המונחים? קראו את כתבת המבוא לאוכל התאילנדי