פליני וחצי

"שמונה וחצי" מ-1963 הוא, ללא ספק, אחד הסרטים המשפיעים בתולדות הקולנוע. אבל האם הוא גם סרטו הטוב ביותר של פדריקו פליני, שרטרוספקטיבה מקיפה-כמעט של עבודותיו – פרי יוזמתו של המכון לתרבות איטליה בתל אביב – תרצד החל מהערב ובמשך החודשיים הקרובים בסינמטקים? באותה מידה קשה אף להתווכח עם הקביעה, ש"לילות כביריה" (1957) כולל את סצינת הסיום – החיוך האופטימי שמתפשט בהדרגה על פניה של ג'ולייטה מסינה – הזכורה ביותר שהופיעה על הבד. אך האם, עם יד על הלב, מותר להודות שהוא אינו היצירה הפלינאית המועדפת על מי שפה יושב וכותב? יחד עם קובריק והיצ'קוק, היה זה פליני שתרם לזיכרון הקולנועי, האישי והקולקטיבי, כמה מהרגעים החקוקים והמצוטטים שלו, ועל כן, מבלי לפגוע בגדולת כמה מסרטיו האחרים, הנה העבודות האהובות שהניח, אך ורק על פי טעמו ובחירתו של הח"מ.

והספינה שטה

כאן מקליד מי שחושב שסרט זה, מ-1983, הוא סרטו הטוב ביותר של פליני, ואחד היפים שנעשו מעולם. רגע לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה מתקבצת חבורה של אריסטוקרטים על סיפונה של ספינת פאר כדי לפזר בלב ים את אפרה של זמרת אופרה מנוחה. זהו סרט על מותה של מאה, של תקופה, ועל עלייתה של מאה אחרת, המאה ה-20 האכזרית והאלימה. הוא מצולם כולו באולפן, עם ים מצלופן, גלים מסדינים לבנים וירח מנייר, וחונך את מה שיסתבר כפרק האחרון בקריירה הקולנועית של פליני – זה שבו הוא עוסק במוות מזוויות שונות ומגוונות. סרט עשיר, עתיר דמיון וחידתי – מה לעזאזל, תהו מבקרים אז, עושה קרנף בבטן האוניה – שכולל גם מחווה נפלאה לראשית ימי הראינוע. כישלון כלכלי מהדהד, אבל קראו שוב את המשפט הראשון.

לה דולצ'ה ויטה

סרט זה, מ-1960, נחשב במידה רבה לאחד מחלוצי הקולנוע האירופאי המודרניסטי (לצד סרטיהם של במאי הגל החדש בצרפת וסרטיו של אנטוניוני באיטליה), שינה את היחס לקולנוע, מבידור להמונים – לאמנות, וביטא את נטישתו המוחלטת של פליני את הטריטוריה הניאו-ריאליסטית. זהו גם הסרט – גיבורו, כזכור, הוא כתב לענייני רכילות המסקר את החברה הגבוהה ברומא – שהותיר את הדימויים הזכורים ביותר, מבין כל עבודותיו של פליני. הטבילה הלילית של מרצ'לו מסטרויאני ואניטה אקברג במזרקת טרווי, למשל, או פסלו של ישו המרחף מעל העיר בפתיחה, כמו גם גווייתה של מפלצת ימית מתה על החוף, בסיום. סרט שעניינו שקיעתה של התרבות האירופאית המתנוונת, שפיצל את אופני הסיפור המקובלים (אף שאורסון וולס עשה זאת הרבה קודם ב"האזרח קיין"), סימן את ראשית שיתוף הפעולה בין פליני לאלטר-אגו שלו, מסטרויאני (שעשה את התפקיד הראשי בחמישה מסרטיו), ועורר, איך לא, את זעמה של הכנסיה הקתולית שהתרעמה על הפרובוקטיביות של הסרט.

פיתויו של דוקטור אנטוניו

ב-1961, רגע אחרי "לה דולצ'ה ויטה", ביים פליני אפיזודה זו מתוך "בוקצ'יו 70", שעניינה לוחם קנאי כנגד פריצות והשחתת המוסר (בגילומו של פפינו דה פיליפו), הנלחם כנגד הצבת שלט פרסומת ענק לחלב המציג לראווה את גופה המפתה של כוכבת הסרט ההוא, אניטה אקברג. הסרט בן השעה לערך והמשעשע-מאוד הזה היה, למעשה, תגובה של פליני לקריאתם של הכנסייה הקתולית וחברי פרלמנט שמרנים להחרים את פליני על שום אורחות החיים המפוקפקים שתיאר בסרטו שלעיל. גיבורו הצדקן של הסרט מוצא עצמו לילה אחד נרדף על ידי האישה הענקית מהשלט, שקמה לתחייה ומנסה לפתות אותו. התוצאה היא סאטירה נפלאה על צנזורה מול מתירנות מינית, ועל בד הקולנוע כפנטזיה, שהיא גם התנסותו הראשונה של פליני בצבע. שנים מאוחר יותר, ניכרה השפעתה של אפיזודה זו – שמטעמי זכויות לא תוצג במסגרת המחווה – על זו שהכין וודי אלן ל"סיפורי ניו יורק".

לה סטרדה

סרטו מ-1954 מייצג את רגע המעבר מהניאו-ריאליזם לעולם הפיוטי והמסוגנן שיהיה מזוהה בהמשך עם שמו של פליני. איש

שרירים המופיע בדרכים (אנתוני קווין) רוכש לו נערה תמימה ומסורה שתעזור לו במסעותיו. אחת היצירות המרגשות שידע הקולנוע מעודו, בעיקר בזכות ג'ולייטה מסינה, המעצבת פה דמות צ'פלינית כמעט של זו אשר אינה מאבדת את אמונתה באדם על אף האכזריות שמסביב. הכנסייה הקתולית שיבחה את הסרט על היותו משל נוצרי שעניינו חסד וגאולה, בעוד מבקריו של פליני מהשמאל ראו בו בריחה מדאיגה מעקרונות הניאו-ריאליזם ומייצגו המובהק של המשבר שחווה אז זרם קולנועי דועך זה.

הבטלנים

הרבה לפני "דור ה-X” ביים פליני את יצירת המופת הזו, ב-1953, שהיתה גם ההצלחה הביקורתית והקופתית הראשונה שלו. זהו גם סרטו הראשון שמכיל אלמנטים אוטוביוגרפיים, והוא עוקב אחר חמישה צעירים המשוטטים, ללא מטרה ותכלית, ברחובותיה של עיר שדה באיטליה. בין הולכי הבטל בסרט: בעל פלרטטן ובוגדני וחברו, החולם להיות מחזאי. הסרט כולל כמה רגעים סוריאליסטיים בלתי נשכחים כמו זה שבו רוקד אלברטו סורדי, בלבוש אישה, עם ראש ענקי מנייר, וכן את אחת הנעימות היפות שכתב נינו רוטה לסרט של פליני. תיאור נוגה ומלנכולי של חיים ריקניים בפרובינציה הנידחת.