שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מרד צרכנים ברשת ארומה
    בדבריו של סהר שפע, מבעלי רשת בתי הקפה ארומה שקילל עובדת בחברת ייבוא מכוניות, מתקיים הקשר הגורדי בין היררכיות אתניות ("את נחותה"), צבע עור ("את כתם שחור"), קפיטליזם ("אני מרוויח 800 דולר לדקה") ומגדר ("אני אזיין אותך"). כאקט של מודעות חברתית - מתי שמואלוף קורא למרד צרכנים ברשת

    סהר שפע, בעלי רשת בתי הקפה ארומה בתל-אביב, הטיח לפני כשנתיים בעובדת חברת כלמוביל מלי שלו את הדברים הבאים: "את רואה את צבע עורי? אני לבן ואת שחורה. אני אזיין אותך. הלבן הזה ילמד אותך לקח. את כתם שחור. את אשה שחורה ונחותה, את מטומטמת. את אפס, ואני מרוויח 800 דולר לדקה". השבוע קבעה סגנית נשיא בית משפט השלום בתל-אביב, השופטת שושנה אלמגור, כי זוהי לשון הרע.  

     

    פסיקתה של אלמגור היא אחת הפסיקות הראשונות המאשרות את קיומה של גזענות בישראל וקושרות אותה למוצא מזרחי. אך לטענתי, פעולות גזעניות המאששות ביטויים של יחסי כוח אתניים, המבוסס על טיעונים חברתיים ולא מהותניים, מתקיימות בצורה מקפת בחברה בישראל. ברובן הן אינן לא מובאות לדיון, קל חומר לא נטענות על רקע הזכויות הקולקטיביות המשפטיות של המזרחיים.

     

    ד"ר יפעת ביטון מרחיבה את הדיון על היעדרה של הקטגוריה המזרחית במערכת המשפט, וטוענת כי למרות תפקידו המרכזי של השלטון במיצובם המנוחשל והנחות של מזרחיים בחברה הישראלית - מקביעת הסדרי הדיור והפיזור הגיאוגרפי שלהם, דרך העמדת מערכת חינוך לקויה ומפלה וכלה ביצירת יחסי תלות של רווחה - כמעט ולא ניתן למצוא עקבות משפטיים פורמליים למעורבות הזו. כמעט כל שעשה השלטון בנוגע למזרחים נעשה בדרך של הסדרים חשאיים, פנימיים או "ביצועיים", להבדיל מ"חקיקתיים".

     

    קורבנות מערכת המשפט הליברלית

    החברה הישראלית הינה חברה בעלת סימוני זיהוי גזעניים קשיחים. היא קושרת בין מסמנים חברתיים (ארץ מוצא), מסמנים ביולוגיים (צבע עור וכדומה), מסמנים תרבותיים (מבטא, לבוש ועוד), מסמנים מעמדיים, מגדריים, אתניים ומיניים, והופכת אותם למצב "טבעי" ובלתי ניתן לערעור. המצב הזה מתקיים בתוך היררכיות קשיחות המונעות תנועה ביניהן ושידרוג הסובייקט כחלק ממימוש זכויותיו הדמוקרטיות.

     

    למרות ההיררכיות הנוקשות הללו, לעיתים ישנם רגעים שבהם החירות חוזרת לאזרח והוא מנסה להתמרד כנגד "מקומו הטבעי" בחברה וכנגד חלוקת העבודה התרבותית. פסק הדין של השופטת אלמגור חייב להתקיים בקונטקסט

     חברתי רחב יותר. עליו לשאול מדוע בתי-הספר המקצועיים ממוקמים באזורים בהם מתגוררות שכבות אוכלוסיה מזרחיות וערביות, ובכך החיבור בין ארץ מוצא, אתניות, לאומיות ודת והחינוך הראוי להן, ממשיך להתקיים.

     

    ישנן שאלות חברתיות רחבות יריעה שאינן מקבלות ארטיקולציה משפטית מעבר לקורבנות היחידים המשקפים את מערכת המשפט הליברלית. מצד אחד היא מכחישה את מבני הדיכוי המקיפים (ארץ מוצא, שכונת מגורים, גן, בית-ספר, צבא, אוניברסיטה, מעמד תעסוקי, פנסיה ועוד קטגוריות שבתוכן מכוננת המזרחיות), מצד שני מהווה היא עצמה שיעתוק של מבני הדיכוי חברתיים. בידקו למשל, כמה שופטי בית משפט עליון מזרחיים קיימים ביחס לאחוז האוכלוסייה שהם מייצגים, וכמה מזרחיים, הן סוהרים והן אסירים, תמצאו בבתי סוהר. 

     

    אקט של מודעות חברתית

    אין ספק שבדבריו של שפע מתקיים הקשר הגורדי בין היררכיות אתניות ("את נחותה"), צבע עור ("את כתם שחור"), קפיטליזם ("אני מרוויח 800 דולר לדקה") ומגדר ("אני אזיין אותך"). הקשר הזה הוא חלק מההתנגדות לשינוי זכויות היתר בידי אוכלוסיות חזקות לטובת אוכלוסיות מוחלשות. כך, שאלות של זהות ומעמד לא רק שמזינות זו את זו, אלא גם מהוות תאומים סיאמיים שלא ניתנים להפרדה.

     

    תגובת רשת ארומה לפיה הם מעסיקים מזרחיים בהנהלה, רק מוכיחה את היעדרה של הבנה בסיסית לגבי התנהגות אתית. שהרי לפני כן חברי ההנהלה הללו לא היו "מזרחיים" וכרגע הם משמשים כעלה תאנה כנגד פיטורי עובד שהואשם בריש גלי בלשון הרע.

     

    כאקט ראשוני של מודעות חברתית אני קורא למרד צרכנים ברשת ארומה, מרד שידרוש בכל תוקף את פיטורי המנהל שהואשם בבית המשפט.

     
    • מתי שמואלוף הוא סטודנט לתואר שני בהיסטוריה כללית, משורר ועורך כתב העת הספרותי "הכיוון-מזרח"

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים