תראו מה קרה לדיוויד
מייקל סי הול (דיוויד מ"עמוק באדמה") נפרד מהמראה האנאלי והרגיש לטובת דמות מופרעת, אגוצנטרית וסדיסטית. הפעם הוא לא רק מלווה את המתים בדרכם האחרונה, אלא עוזר להם להגיע לשם. אור אלתרמן על "דקסטר", שעונתה הראשונה משודרת בארה"ב
"דקסטר", המבוססת על ספרו של ג'ף לינדסיי "Darkly Dreaming Dexter" וסדרת הספרים שהגיעה בעקבותיו, היא סדרת דרמה אפלה באופן קיצוני. ספק רב אם דיוויד פישר, הקברן, היה מוכן לצפות בה בשעת לילה מאוחרת. או בכלל. מה שבטוח, הוא לא היה מזהה את השחקן שמשחק אותו. הול השיל את המראה האנאלי, הרגיש וחסר הביטחון לטובת דמות מופרעת, אגוצנטרית, אפילו סקסית בדרכה המעוותת, ויש שיוסיפו, בעיקר קורבנות הרצח שלו, סדיסטית.
בעוד שדיוויד פישר היה מלווה את הלקוחות שלו לדרכם האחרונה בצורה מכובדת ויפה, דקסטר מורגן יותר מזרז אותם לדרכם האחרונה. והוא עושה את זה על-ידי ביתור הגופה שלהם בעודם בחיים, לא לפני שהוא מאמת אותם עם המעשים האיומים שעשו, הכוללים בין השאר פדופיליה, סרטי סנאף ותאונות פגע וברח.
רוצח סדרתי חדש הגיע לשכונה
מיאמי, עיר החופש, הסקס והחטאים, כמו ב-CSI, משמשת כתפאורה המושלמת לרציחות פוטוגניות במיוחד. כתמי הדם בזירות הרצח נראים לרוב כמו עבודות של ג'קסון פולק והגופות היו בקלות יכולות לככב כיצירה האחרונה של דמיאן הרסט. ולמרות שאין ממש מראות מפורשים זו עדיין אינה סדרה המומלצת לבעלי קיבה רגישה.
האסתטיקה הקרה משקפת גם את דמותו של דקסטר, מעין מפלצת מאורגנת, חסרת רגשות, ערפד מודרני המתרגש אך ורק למראה גופות ודם. הוא סולד מיחסי מין וכל מפגש אינטימי מאיים לחשוף אותו. כלפי חוץ הוא עוטה מסיכה של הבחור הנחמד מהדלת ממול, חברותי ואכפתי. היש קלישאה גדולה מזו לרוצח סדרתי? אבל הול מצליח במשחק מבריק לא רק לשכנע אלא גם לעורר אמפתיה לדמותו המטרידה. אז אחרי שהתרגלתם להתאהב במאפיונר רגיש כמו טוני סופרנוס תעשו מקום בבקשה לרוצח סדרתי עם הומור שחור.
גיבור זמננו
הסדרה מבית רשת הכבלים "שואוטיים", שנרכשה לשידור על ידי yes, זכתה כבר לאוקיי ל-12 פרקים חדשים לעונה השנייה, גושפנקא נדירה בימינו. עוד מככבים בה ג'ניפר קרפנטר ("השדים של אמילי") בתפקיד האחות החורגת, הלא מאוד חכמה אך האמביציוזית של דקסטר, אריק קינג (אוז"), בתפקיד הקצין היחידי במחלקה שמריח משהו מסריח אצל דקסטר וג'ולי בנץ ("באפי ציידת הערפדים" ו"אנג'ל"), בתפקיד האם החד הורית והחברה של דקסטר המחלימה ממערכת יחסים קודמת בה היא נאנסה והוכתה על ידי האקס הנרקומן שלה. רשימת הכותבים והבמאים כוללת בין השאר את ג'ימס מנוס מה"סופרנוס" ומייקל קיוסטה מ"עמוק באדמה".
במהלך כל פרק בן שעה אין אתנחתא נורמלית אחת. אם זה הרציחות בהן מעורב דקסטר כעובד במשטרה, הרציחות אותן הוא יוזם כשומר האנושות או משחק החתול והעכבר הביזארי המתנהל בינו ובין רוצח סדרתי נוסף הפועל במיאמי. בעצם, קשה להודות בפומבי שהסדרה הזו גורמת הנאה, כי מה זה בעצם אומר על הצופה הנהנה מביתור גופות ומזדהה עם רוצח סדרתי? אבל "דקסטר" היא לא סדרת אימה וההנאה שהיא גורמת לא דומה להנאה הנגרמת מצפייה ב"מנסר מטקסס". היא בהחלט מיועדת לאנשים בעלי מורביד סנס אוף פאן (morbid sense of fun), כפי שמאבחנת את דקסטר אחת הקולגות שלו, אבל לסוגה - דרמת מתח פסיכולוגית רוויות דם - היא בהחלט סדרה טובה.
טובה ולא מצוינת, כי התסריט לוקה באנליזה עצמית מוגזמת מטעם הגיבור. דקסטר לא מפסיק לאבחן את אישיותו ופעולותיו באופן מתיש ובקריינות מנדנדת. בעיה נוספת בתסריט באה לידי ביטוי בסצינה בו מתגלית המוטיבציה לרציחות הכביכול מוצדקות של דקסטר. אביו המאמץ, שהיה שוטר, זיהה את הנטיות הרצחניות של בנו כשתפס אותו רוצח את חיות המחמד בשכונה. במקום לדווח לרשויות, לשלוח את הילד להסגר ולהתכחש למפלצת שגדלה לו בבית, בחר השוטר לעזור לבנו לנתב את התחביב הסדיסטי והבלתי נשלט שלו לטובת הכלל. לרצוח את האנשים הרעים ששלטון החוק לא מצליח להפליל. נו, באמת.
בתאורה האפלה, המוזיקה המפחידה ברקע, העומס באווירה ובעיקר הקריינות של דקסטר, מזכירה הסדרה סרטי פילם נואר. אבל יותר מכל נראה שזו בקלות יכולה הייתה להיות סדרת אנימציה כשדקסטר הוא גיבור-על. כי מי הם כל גיבורי-העל מצילי האנושות אם לא רוצחים סדרתיים בעלי קוד מוסרי המחסלים את האנשים הרעים שמצליחים לחמוק מעונש?
עוד סדרות שרואים משם:
