מבט בעיניים פקוחות על פגישה עיוורת
ליאתי אמרה לי "שבאהבה, כמו במלחמה, אין חוקים". אמרתי לה שאצלי יש חוקים אפילו בחלומות. הם היחידים שמסודרים, בלי קטעים הזויים של השפלות ודחיות, בלי יזיזוּת ובטח בלי מניאקים. בחלומות שלי יש גבר, יש אשה, והם בכלל לא עולמות מתנגשים אלא משלימים זה את זה. ואין בהם מגפי עור נחש
ראיתי תמונה שלו, דווקא נראה טוב, הנער. מתאים לי. אמנם צעיר ממני בשנה אבל החלטתי להתפשר, וצעיר עבורי זה מה שנקרא רעידת אדמה בהתפשרות. אז הולכת על זה שלא יגידו שאני כבדה ומקובעת.
בטלפון שאל אם אני ספונטנית ובכיף שלי להיפגש עכשיו. עניתי שכן, בטח ספונטנית ובטח בכיף שלי להיפגש, ונשכתי שפתיים חזק כדי שלא תברח לי האמת מהלב.
הוא צחק ואמר שזה נחמד, שלא בכל יום פוגשים קלילות שכזו. ניסיתי להבין אם היתה כאן רמיזה ואם זה היה אמור להביע משהו? אבל לא הצלחתי להגיע לשום תובנה כי נתקע לי המוח עם ה"למה הוא התכוון לעזאזל?"
ליאתי אמרה לי "שבאהבה, כמו במלחמה, אין חוקים". אמרתי לה שאני יודעת, ושזה בדרך כלל מה שאומרים, רק שאני קצת יוצאת מהכלל ולי יש חוקים אפילו בחלומות. אמרה לי “תתעוררי כבר ותפסיקי לחלום עד שתתפסי את הגבר שלך". קצת נפגעתי שביטלה לי את החלומות בכזאת קלות. דווקא כשהם היחידים שמסודרים ומאורגנים בחיים שלי - אין בהם קטעים הזויים של השפלות ודחיות, אין בהם יזיזוּת ובטח אין מניאקים. ממש לא, בחלומות שלי יש גבר, יש אשה - והם בכלל לא עולמות מתנגשים אלא משלימים. בחלום היא תמיד אוהבת אותו וגם דואגת להגיד לו. והוא? הוא מחבק אותה ומדי פעם מפעיל לחץ זרועי של אכפתיות שתדע שגם הוא אוהב, אבל לא אומר. כי ככה הגבר שם - לא מביע רגשות. הוא שותק.
ספונטנית עאלק. נראה יותר בכיוון פתטית
הדרך לארקפה די קצרה, ואני אוטוטו מגיעה. לא טוב, צריך לאחר, כך אמרו בקורס למשחק מזורז ביחסים. לכן התיישבתי על גדר מאבן, כדי שיעבור הזמן. קבענו ל 21:30 ועכשיו 21:10 איזה בושה, זה בטח נראה כאילו אין לי מה לעשות בחיים ומה זה חיכיתי לפגישה. ספונטנית עאלק. נראה יותר בכיוון פתטית.
אני לא מאחרת לפגישות, חייבת להיות לכל הפחות בזמן, אבל רצוי עשר דקות קודם. גם זה בא מהחלומות שלי, אבל אלו ששייכים לילדות, ללא קטעים מיניים. שם, כמאחרת כרונית, אף פעם לא חיכו לי, אז הייתי יושבת בוכה וקוראת אמא אמא ואיכשהו נפערת האדמה ואני נופלת לבור עמוק, ככה משום מקום בא החור, ובדרך למטה קופצות לי הרגליים ואני מתעוררת בצריחה. זהו, משם בא הקטע של לחכות לגברים.
רגע, בעצם אם נחשוב על זה עוד קצת אז לא רק משם, היתה גם התנועה הזו של "החננות" שהייתי חברה בה - הם אמרו שלא יפה לאחר לפגישות ולא יפה להשליך לכלוך ברחובות ואם כבר משהו ברחובות אז עדיף לשיר, הם גם הטיפו לשמאל, אבל אני הפנמתי רק את הקטע עם הלכלוך האיחור והשירה, את השמאל השארתי לאינטלקטואלים.
זה עולה לי בדמים האיחור הזה
21:35, יופי אני מאחרת כבר חמש דקות. זה עולה לי בדמים האיחור הזה, ואני בטוחה שכבר ברח. ובכל זאת המשכתי לכיוון בית הקפה. הסרתי מהפנים ארשת תוגה שאיכשהו נפלה עלי. סילקתי את הבכיין היווני תואם שלומי סרנגה מהאוזן ושמתי את "יודה יודה יא יודה" שיהיה קצת שמח.עכשיו מול בית הקפה, תרה אחריו בעיניי. כתב 185 ס"מ, שיער שחור ובנוי לתלפיות. אז אני מחפשת גבוה בשיער שחור אבל תלפיות מה קשור? זה בכלל בירושלים, לא? לא רציתי לפסול אותו רק בגלל שגיאה בניסוח אז זרמתי. ציין שהוא ספרדי, כאילו כזה מהעדה שלי? - אהבתי - ככה פחות "מי מה מו" מההורים.
בעצם מה אני מקשקשת, אמא מזמן ויתרה על זה, עוד כשהייתי בת 30, היא אמרה שמצידה אני יכולה להביא גם את אקונה ממוטה, מאפריקה אם רק ירצה אותי. ככה מיואשת היא, העיקר שאתחתן ויהיו ילדים. אז עדה זה בעצם לא קריטריון.
אני בכניסה, מחפשת, מחפשת אך לא רואה אותו. מה שכן, ראיתי כמה "גמדים" עם עיניים אחוזות תזזית. גם הם תרים, הם לפני פגישה, זה מה זה צועק בליינד-דייט. התרחקתי מעט מחבורת הממתינים, וכדי שלא יקלטו אותי, הזזתי את הראש ימינה שמאלה ואת הכתפיים אחורה קדימה בתנועות ריקוד וזמזמתי "יודה יודה יא יודה" בשביל להבהיר ש"אני לא איתם, אני עם עצמי ומה זה טוב לי בחיים".
עכשיו, אם רציתי או לא אני מחכה לו. שיט על העולם. הסתכלתי למעלה לשמיים ושאלתי למה? הוא לא ענה לי.
כמה דקות אחר כך הוא מבליח - גבוה כמו שאמר, סחתיין על הכנות. לבש חולצה בהדפס ירושלים שהוריד לי את האסימון בעניין התלפיות וג'ינס צמוד שהדגיש ירכיים שריריות והבליט ביתר שאת גבריות משכרת. בו ברגע רציתי לקרוע אותו, כמו שאומרים בעברית די צחה, אבל בכוח אצילי התאפקתי והורדתי מבט שפגע בנעליים.
בפתאומיות נהיתה לי סחרחורת. אלוהים? מה חטאתי ומה פשעתי? הייתי מוכנה לסבול הכל, גם כפכפי עץ יפניים או קרוקס, אבל למה מגפי עור נחש עם עקבים, ועוד שפיצים? למה? הסטתי את המבט אל פניו, באתי לו בחיוך ואמרתי "תגיד, מצאת חנייה לסוס?"
"סוס? מה קשור?" אמר.
"סליחה, חשבתי שאנחנו בסרט", אמרתי.
נדמה לי שגם אצלו ירד איזשהו אסימון, אבל לא הייתי בטוחה. "הספקתי לספר לך שאני שחקן?"
"לא, אבל לא קשה לנחש - זה מה זה נעול עליך", אמרתי.
הוא דווקא שמח שאמרתי את זה וחשב שאני בחורה לעניין, ועוד עם חוש הומור. נכנסנו.
הזמין פעמיים קפה. שאלתי אם להשתתף, אמר שאמנם הוא שחקן בימים ומכורח המציאות ממלצר בלילות, אבל הוא בהחלט יכול לעמוד במחיר של קפה. יצא גבר.
בינינו, זה מה זה פדיחה לשלם עבור קפה בפגישה ראשונה. זה לא שלא שילמתי על בחורים, אבל אם זה קרה בפגישה ראשונה אז היא במיידי הפכה לפגישה אחרונה. ככה זה.
דיברנו על הא ועל דא. בעיקר הוא דיבר, אני בדקתי אם גם האחרים מתמקדים לו בנעליים, אבל מסתבר שדווקא לא. נרגעתי, ובנינוחות שאלתי באיזה סרט השתתף לאחרונה. "החיים שלי בסרט", ענה. הסתכלתי עליו בתמיהה ואמרתי "וואלה? איזו מקריות, גם שלי". ואז באה לי הארה וישר ידעתי שזהו, זה הוא - כי אין יותר סימן מזה.
הוא ליווה אותי הביתה אמר שיתקשר. גם אמר שהוא מרגיש שזהו זה, ושזאת אני.
"אני יודעת, מותק", אמרתי לו בחיוך.
האימייל של פלסנט
לפנייה לכתב/ת 
