מסע העסקים שלי
הסלבריטאית החליטה לנצל את פרסומה ולהפוך לפנינה רוזנבלום. הכל השתבש כש"השותף העסקי" החליט גם הוא לנצל את מעמדה ולהעביר אותה שיעור נוסף בהתבגרות ביצתית. אז שלא יעבדו עליכם
כבר חודשים ארוכים שאני חיה את חיי בשלווה ואיזון נפשי. אחרי כמה שנים בביצה המסריחה ויותר מדי שעות של טיפול פסיכולוגי, פיתחתי לעצמי עור עבה במיוחד שאפילו הפדיקוריסטית המוצלחת בעיר לא תצליח לגרד מעליי. דבר לא מטריד אותי. לא אודישן שכשלתי בו, לא פרק פחות מוצלח שלי ובוודאי שלא המבקרים או הטוקבקיסטים האלימים. מאז ששחררתי מחיי את "הקרייריסט", משאבת אנרגיות אנושית בלתי פוסקת, הכל רגוע אצלי. כל כך רגוע שמשעמם לי. "את צריכה לעשות ילד", חרצה "הרקדנית", שהתייאשה מלמצוא זוגיות בעיר הגדולה ועסוקה כבר חודשים בלמצוא ממי לגנוב זרע, "כבר חצי שנה ששום תפקיד שמציעים לך לא מאתגר אותך ואת בקושי מזיזה את התחת שלך לאודישנים. אולי הגיע הזמן לפרויקט של חייך?". מכיוון שאני משועממת אבל עדיין שפויה, החלטתי לפסוח על הרעיון המהפכני של "הרקדנית" ולהתמקד בחיפוש אתגרים אחרים. חשבתי על "קורס קבלה למתחילים", אבל ברגע שראיתי את פרצוף "הילדה שלי השתגעה" על הפנים של אמא שלי ירדתי מהעניין.
"למה שלא תפתחי חנות בגדים קטנה בשינקין?", הציע אבא שלי באחת מארוחות שישי, "את הכסף שחסכת מהטלוויזיה תוכלי לשים על עסק ולא תהיי מוטרדת מתקופות שאין לך צילומים". "אני בחיים לא מוטרדת מתקופות כאלה", שיקרתי במצח נחושה רק כדי להעביר נושא ולא לדבר על הכסף שמעולם לא חסכתי, "חוץ מזה, חנות בגדים זה לא הסטייל שלי. מה אני, מורן אייזנשטיין?". למרות שביטלתי את דבריו, משהו ברעיון קסם לי: עסק משלי!
אחרי סוף שבוע של מחשבות החלטתי: כן, גם אני רוצה להיות פנינה רוזנבלום! גם אני רוצה לעשות כסף! מגובה במוטו "כשיש קשרים, מי צריך חברים", הרמתי טלפון ל"מנכ"ל", חבר ותיק, כדי שימצא לי שידוך מקצועי על פי המודל המוכר בביצה: "העניקי את שמך ופנייך למנת יחסי ציבור הגונה ובתמורה תקבלי אחוזים, משכורת וטייטל שכולל את המילים "ניהול", "שיווק", "בכירה" ו"פרזנטורית" בלי להשקיע שקל אחד". תשאלו את שירז טל, היא עשתה את זה הרבה לפניי.
48 שעות לקח ל"מנכ"ל" לאתר לי שני שידוכים עסקיים מרשימים. האחד, שותפות בבית קפה (מה אני הילה נחשון?) והשני, שקסם לי במיוחד, היה שידוך מקצועי בחברת לייף סטייל מתחילה שחיפשה את הדרך לחדור לכמה שיותר עיתונים. "כל מה שאת צריכה לעשות הוא להעביר הרצאות לנשות עסקים ולקוחות וי.איי.פי ולהגיע לאירועים חברתיים שלהם ותקבלי צ'קים חודשיים ואחוזים בחברה. "את בכלל מבינה בלייף סטייל?", שאל "המנכ"ל" בטרם קישר ביני לבין "השותף העסקי". "ברור שאני מבינה בזה. הייתי שלוש פעמים באירוע השנתי של 'ה.שטרן' ביערות הכרמל", התלהבתי תוך כדי ששמעתי צליל מטבעות דמיוני, "חוץ מזה, אני רואה אודטה ומרתה סטיוארט כשמשעמם לי".
שבוע מאוחר יותר, ושלוש פגישות עסקיות עם "השותף העסקי", וקיבלתי ליד חוזה לשנה ואת הטייטל העסקי שלי שכלל את המילים "ניהול", שיווק", "בכירה" ו"פרזנטורית". במשך ארבעה חודשים הכל היה טוב ויפה. המשכתי את חיי, הצטלמתי לפרויקטים שונים ובמקביל, סיפקתי את הכותרות הנדרשות לחברה במדורי הרכילות (כולל שניים במדורי הכלכלה), שיפרתי עמדות בביצה לאיכותית ובמקביל נהניתי מצ'ק חודשי נאה מ"השותף העסקי". כמו בסיוטים הגדולים ביותר, הכל השתנה לאחרונה, כש"השותף העסקי" התקשר לבשר לי ש"הכל נגמר".
לא הספקתי לעכל את הבשורה ומיד נחתה השנייה: "יש לך 24 שעות לחתום על חוזה שמבטל את החוזה הקודם שלנו. אנחנו לא זקוקים לעזרה שלך". ניסיתי להבין אם הוא מתבדח, אבל הוא היה רציני ביותר. "המנכ"ל" ששידך בינינו הסביר לי למחרת היום ש"השותף העסקי" מרגיש שאני גונבת לו את הפוקוס, שיותר מדי אנשים מקשרים את העסק שלו אליי בגלל הכותרות במדורי הרכילות. "מקרה אגו קלאסי", ניסה לנחם אותי ה"מנכ"ל", "תמשיכי הלאה. לא קרה כלום". "בטח שקרה", ייבבתי בטלפון, "מה שחסר לי עכשיו זה שמדורי הרכילות יתעסקו בזה שסולקתי בבושת פנים".
"רצית אקשן? קיבלת אותו", אמרה באדישות "הרקדנית", "אמרתי לך שעדיף לעשות ילד". יומיים אחרי האיום בטרנספר התקשרתי ל"שותף העסקי". ניסיתי להסביר לו שהוא טועה, שאני טיפוס מתלהב מטבעי ושאני לא אשמה שהתקשורת פרגנה לי יותר מדי ושאין לי בעיה לקחת שני צעדים אחורה, אם הוא מרגיש שאני משתלטת לו על העסק. הוא היה בשלו. החלטתי גם אני להיות בשלי והזכרתי שלפי החוזה אנחנו מחויבים לשיתוף פעולה של שנה לפחות, כשבסיומו מגיעים לי האחוזים שלי בחברה. "מותק, אל תנפנפי לי בחוזים, כי אני יכול לנפנף לך בפשעים שעשית לחברה". עוד לפני שהספקתי לעכל את שאמר "השותף העסקי" ומיד הוא הוסיף בסליזיות נחשית, "תפני את הדרך או שאני פונה למשטרה ומספר על הכספים שגנבת מאיתנו. וחבל, אני בטוח ששחקנית מפורסמת כמוך לא היתה רוצה להכתים את השם הטוב שלה".
"על איזה כספים אתה מדבר? אתה מאיים עליי?", שאלתי.
"לא", הוא ענה בקור רוח, "אני ממש לא מאיים. אני מיידע אותך".
פחות מ־24 שעות חלפו עד שהגיע הטלפון מ"הנובר", כתב רכילות מהזן המסוכן ביותר וכולו אושר ושמחה.
"שמעתי שיש בעיות בעסק החדש שלך?", הוא צהל.
"לא שאני יודעת", עניתי בלקוניות.
"אז זהו, שקיבלתי הודעה שמישהי משחקת בלהיות אתי אלון בזמנה החופשי", הוא המשיך.
"ואני שמעתי שאתה אפס ואני מציעה לך לרדת מהקשקוש הזה. אין לי זמן לתבוע אותך ואת העיתון שלך", נהמתי וטרקתי את הטלפון בעצבים.
אמא שלי, פולנייה מבית טוב, המליצה לי לסגת במהירות. "אסור לך ללכלך את השם שבנית. עזבי אותך מהשותף הזה ומהאחוזים שמגיעים לך. הייתי רוצה להיות קשורה לנוכל כזה הרבה זמן? הכל לטובה", היא שלפה משפטים שלמדה בסדנה להעצמה נשית שהיא עוברת כבר שנתיים, "כסף בא וכסף הולך והכי חשוב שאת תמיד תשאירי נקייה". מה אני, נינט? חשבתי לעצמי. למה אני צריכה להישאר נקייה ולוותר על מה שמגיע לי רק בגלל שנקודת העוצמה שלי בחיים היא גם נקודת החולשה שלי? למה אף אחד לא סיפר לי שלהיות סלבריטאית זה אומר לשלם מחיר יקר יומיומי שלא משתווה לשום חשבונית שיוצאת בסוף החודש? פעם נוספת וכנראה לא אחרונה למדתי שיעור בביצה.
נ.ב
ולא שהמקרה הזה מונע ממני לפנטז על המסעדה שאני רוצה לפתוח. אם ארקדי דוכין יכול, גם אני יכולה.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר
