משחק האמת והשקר

באחת הסצינות היותר זכורות מתוך הסרט "בוראט", מושיט סשה ברון כהן, המופיע בדמות פיקטיבית של עיתונאי קזחי, למנהלת חברה אמריקאית לגינוני שולחן, שקית ניילון המכילה את צואתו, משום שאינו יודע כיצד להיפטר ממנה. נגעלת, ממהרת זו עמו אל השירותים כדי להסביר לו על נפלאות האסלה. כל זה קורה בעיצומה של ארוחת ערב חגיגית הנערכת לכבודו של העיתונאי, שהגיע אל ארצות הברית של אמריקה כנציג הטלוויזיה של ארצו, על מנת ללמוד את אורחות חייהם של תושביה.

הוא עוזב על כן את כפרו העלוב, ונוסע תחילה לניו יורק, מלווה בצלם ובמפיק בעל בשר כדי לצלם סרט תיעודי בעבור רשת הטלוויזיה של קזחסטן. או זה, לפחות, מה שהוא מספר לאנשים המארחים אותו ומרואיינים על ידו. איש מהם לא מעלה על דעתו שמדובר במתיחה, והאמת – אין זו כלל מתיחה. שכן רק לאחרונה, כלומר רק אחרי שהסרט עלה לאקרנים והפך ללהיט שהוא, גילו המצולמים שהעיתונאי בעל החיוך המטופש, שלא מסוגל להבין דבר וחצי דבר ממה שהוא רואה ושומע, הבור, הגס והאנטישמי, הוא בעצם קומיקאי יהודי בריטי, המנצל את הפטרונות שלהם נוכח זרותו כדי לעשות מהם צחוק. במילים אחרות, נמנע מהם הרגע הקתרטי הזה, הזכור כל כך מסרטי המצלמה הנסתרת של יהודה ברקן שלנו, שבו נחשפים המתועדים לעובדה שאכלו אותה.

על כן, ממש ברגעים אלה שוקלת הגברת הנ"ל להגיש תביעה כנגד מפיקי הסרט וכוכבו בתואנה שהולכה שולל, וכי לתומה סברה כי היא עתידה להופיע בסרט תיעודי המיועד לשידור בטלוויזיה של ביילורוסיה. בתגובה, טוענים מנהלי פוקס המאה ה-20 כי האישה, סינדי סטרייט שמה, חתמה על הסכם המאשר להם להשתמש בחומר שצולם, וששכרה שולם לה במלואו. אין זו התביעה הראשונה שמי שהשתתפו בסרט – שהפך בשלושת השבועות האחרונים ללהיט קופתי – שוקלים להגיש כנגד יוצריו. גם שני סטודנטים מאוניברסיטת דרום קרוליינה טוענים שצולמו שעה שהיו שיכורים, ואגב כך השמיעו הערות גזעניות וסקסיסטיות. אף הם מצהירים כי הובהר להם שהמדובר בסרט תיעודי אשר אמור להיות משודר מחוץ לארצות הברית. על שתי התביעות-לעתיד הללו יש להוסיף את מחאתם של תושבי הכפר גלוד שברומניה בו נעשו צילומי החוץ של "קזחסטן". יוצרי הסרט, הם מתקוממים, ניצלו את עוניים והציגו אותם באור משפיל ומתנשא – בין היתר כמי שמשכנים בבקתותיהם בהמות ונהנים מספורט מקומי של עינוי יהודים – וכן את מחאתה הרשמית של ממשלת קזחסטן (בתגובה, כהן, מחופש לבוראט, הופיע בבית הלבן ביום בו אירח שם הנשיא בוש את הנשיא הקזחי נורסולטן נזרבייב).

"בוראט" – שהקרנת הבכורה שלו כאן נרשמה בפסטיבל חיפה האחרון – הפך מאז צאתו גם לחביבם של המבקרים האמריקאים והבריטים, והוא על פי כל קנה מידה בגדר "תופעה". השאלה המתבקשת היא, כמובן, מה הפך את הסרט הכמו-תיעודי הזה, העוקב אחר העיתונאי הקזחי בן הכפר (שם אחותו ממוקמת במקום הרביעי ברשימת הזונות הטובות ביותר, והמכונאי הוא גם מבצע הפלות) במסעו לאמריקה – להפתעה הקולנועית שהוא? יתר על כן, האם "בוראט", שאחרי הכל ניצל את נכונותם של מצולמים תמימים להופיע בסרט תיעודי זר, אינו עתיד לפגוע במידת האמינות שייחסו מעתה והלאה לפניותיהם של דוקומנטריסטים "על באמת"? תושביו של הכפר הרומני גלוד (פירוש השם במקור הוא, למרבה הצער, “בוץ”), קיבלו בעבור הופעתם בסרט סכומים זעומים שנעו בין 3.5 ל-5.5 דולרים, ועתה הם קובלים שמפיקי הסרט הטעו אותם להאמין שמדובר בתיעוד, והפכו אותם אגב כך לשוטים מוחלטים.

התביעות הללו, כמו הסרט עצמו, בבימויו של לארי צ'רלס (סדרת הטלוויזיה הכמו-דוקומנטרית “תרגיע"), מייצגים במידה רבה את מעמדו של הקולנוע התיעודי היום. “בוראט" הוא שילוב מוצלח של מצלמה נסתרת (למשל, תגובותיהם המופתעות-נזעמות של נוסעים ברכבת התחתית של ניו יורק כאשר הקזחי מנשק אותם בחום על לחייהם), קולנוע מוקומנטרי – כלומר יצירה פיקטיבית המתחזה לדוקומנטרית, ותוכניות תחקיר קומיות נוסח זו שמתעדת את מסעותיו-מפגשיו הביזאריים של לואי תרו הבריטי בפינות שונות על פני הגלובוס – השיא הוא, מן הסתם, שירת ההימנון הקזחי (הפיקטיבי) על ידי בוראט בתחרות רודיאו (ושמילותיו מתייחסות באירוניה למלחמה בעיראק), רגע אחרי שאחד ממנהליו אדומי הצוואר של האירוע מכריז באוזניו שיש להוציא להורג בתליה את כל ההומוסקסואלים. השנינות הזו, שמציגה את בוראט, במעין הפוך-על-הפוך, כליברל אנטי-בושי, השולח חיצים סאטיריים בממשל הרפובליקני – היא שהפכה, מן הסתם, את הסרט להצלחה בקרב קהל עממי ומתוחכם כאחד.

הסרט, במילים אחרות, לוקח צעד אחד קדימה את הזיקה שהולכת ונרקמת – בסדרות ריאליטי בעיקר, אך גם בשעשועונים דוקומנטריים נוסח "אמריקן איידול” – בין קולנוע תיעודי לבידור המונים. ולא זו בלבד שהצפייה בו מעלה את אחת הסוגיות העקרוניות הצצות נוכח כל מפגש עם סרט תיעודי – שאלת האותנטיות של החומר המצולם – אלא שמלווה אותה ההתלבטות הרלוונטית לכל תוכנית מציאות באשר היא: עד כמה היו המשתתפים מודעים למידת המבוכה שתתקוף אותם ברגע שכל העסק יעלה לשידור? אחרי הכל, הן הגברת מביה"ס לנימוסים והליכות, הן הזוג היהודי הנחמד שמשכיר לבוראט ושות' חדר בביתו, רק כדי לראות את עצמו אחר כך, כלומר כאשר הם מוצגים על הבד, קורבן להערותיו האנטישמיות המגחיכות את הכנסת האורחים הנעימה, ואולי גם בעל חנות המזכרות יקרות הערך מימי מלחמת האזרחים האמריקאית, שבוראט מנתץ כאילו "במקרה" – כל אלה היו ודאי משוכנעים שהם מסייעים לצוות תיעוד קשה יום ממדינה עלומת שם אי-שם באסיה. כך, למשל, לזוג שבבעלותו ה-Bed & Breakfast הכשר הנ"ל נאמר מפורשות שהסרט הוזמן על ידי משרד התיירות הקזחי.

מצחיק אפוא ככל שיהיה (והסרט מה-זה מצחיק), ועל אף כישרונו העולה על גדותיו של סשה ברון כהן – "בוראט" בכיכובו מעלה את התהייה האם נכון וראוי לעקם את כללי האתיקה החמורים המזוהים עם הקולנוע הדוקומנטרי והיצירה הדוקומנטרית כדי להפוך לתופעה כובשת קופות? והאם הסרט, בעיקר בשל ההצלחה שהוא זוכה לה, לא יהפוך מעתה את המפגש שבין מתעדים לבין מושאי סרטיהם לבעייתי הרבה יותר – רווי חשדות, ספקות וחוסר אמון – בעבור שני הצדדים. על כן ימים יגידו אם סרטם של צ'רלס וכהן הוא לא רק ההפתעה הקולנועית של השנה, אלא גם הסרט ששינה את כללי המשחק בעבור הקולנוע הדוקומנטרי.