אבל למה, למה בירושלים?

אחרי שהדי סערת הגאווה שככו ולפני שרוחות החורף הקרות ישתלטו, החליטו בבירה לסגור את שלושת השבועות הקרובים במרתונים של תרבות ובילויים. נועה רז ארזה את משפחת ישראלי הייצוגית ויצאה לבדוק על מה הפעם עושים מהומה בירושלים

נועה רז פורסם: 29.11.06, 11:58

כבר בדרך לירושלים ידעתי שזה יהיה יום ארוך ועמוס. ככה זה כשיוצאים לסיור מודרך עם כל המשפחה המטפורית. האמת, בהתחלה רציתי לקחת איתי רק את אבא הרצל, כי הבטיחו לנו 4X4 בעיר דוד והוא אף פעם לא היה בג'יפ. אבל אמא ציונה רק שמעה "קשת רובינסון" ומיד הודיעה למנהלת בית הספר בו היא עובדת (מחנכת כיתה ח' ומורה לתנ"ך, תודה ששאלתם), שהיא לא מגיעה. וכאילו זה לא מספיק, הם הביאו איתם גם את שלושת הילדים: יואב (16), שירי (10) ואורי הקטן, רק בן חמש.

העיר שחוברה לה יחדיו (צילום: איי פי)

אמנם כולנו מעלים את ירושלים על ראש שמחתנו תמיד, בעיקר בימים טרופים אלה בהם עיר הקודש מלאה שכיות חמדה ופשקווילים, אבל לטיול הזה לא יצאנו סתם. מדובר בסיור הכנה לקראת אירוע מיוחד במינו, שמתקיים בעיר זו השנה השנייה ברציפות ועונה לשם: "חמשושלים".

מה יש באירוע הזה, שיתקיים בסוף השבוע הקרוב (30 בנובמבר-2 בדצמבר) ובשני הבאים אחריו (7-9 בדצמבר, 14-16 בדצמבר)? מה לא. אירועים מיוחדים בעשרות מוסדות תרבות ותיירות בעיר, שיפתחו חינם לקהל הרחב עד שעות הלילה המאוחרות, הפעלות וסיורים בתשלום סימלי בעיר העתיקה, בקריית המוזיאונים ובמתחמי הבילוי במרכז העיר, פסטיבל אוכל, מופעי מוזיקה, הרצאות ועוד. אחרי שבתוכנייה הבטיחו הרצאה על חיילים יהודים בצבא הפולני, ידעתי שאני לא יכולה לוותר. ארזתי את משפחת ישראלי לעיל ויצאנו לדגום.

את הבוקר התחלנו בארוחה במלון ענבל המשופץ, שיושב בדיוק מעל לגן הפעמון.

ארוחת בוקר אמרתי? פליטת קולמוס. סעודת פאר שדוגמתה לא ראיתי מימיי, ואני אוהבת לאכול. בעוד הרצל, ציונה ואני עשינו שמות בסלמון שנחתך מול עינינו, מיץ גזר סחוט במקום ועוד פינוקים, שלושת הילדים רצו המומים בין שולחנות המזון האינסופיים. אפילו אורי, שתמיד מקטר על אוכל שלא מורכב מקטשופ, היה מאושר כשהשף הכין לו פבלובה מול העיניים.

ספארי בירושלים הקדומה

בירידה מהמלון חיכו לנו עגלות עם ספסלים. המדריך קרא לזה "ספארי". הרצל קרא לי והודיע שאם זה ה-4X4 שהבטחתי לו מצבי רע. מזל שציונה הייתה שם להרגיע את הרוחות, שהרי בירושלים ידוע שקר. טיפסנו על כלי הרכב ויצאנו לדרך, לכיוון עיר דוד. אחרי כמה מטרים של נסיעה משקשקת אפילו הרצל התרצה.

ביד אבשלום עצרנו. זה היה הרגע לו חיכתה ציונה בנשימה עצורה. המדריך שלף תנ"ך וציטט פרקים. ציונה תיקנה אותו בטעמי המקרא בהתלהבות של רקדן באומן 17 (הירושלמי), בעוד יואב שאל אותי בשקט מי זה האבשלום הזה ומה קרה ליד שלו. המדריך ששמע בן טיפש-עשרה מפגין בורות, סיפר אגדה אורבנית לפיה גם נפוליאון שאל את עצמו אותה שאלה כאשר הגיע למקום, ולאות סלידה מבנו הסורר של דוד המלך ופועלו – ירה בתותח והוריד חצי קיר.

האם היצירה החצובה בסלע היא אכן מקום קבורתו של אבשלום המקראי, אותו מקום שבו זמם להדיח את אביו? לפי המדריך הצמוד (וציונה מיהרה להסכים), מדובר בחציבה מתקופה מאוחרת יותר, משהו באזור בית שני. אבל אל תתנו לעובדות לבלבל לנו את ההיסטוריה.

פרטים והרשמה לנסיעה מודרכת ב"ספארי", במסלול העובר בנחל קדרון בואך עיר דוד, במרכז המבקרים של עיר דוד: *6033.

פלאי הטכנולוגיה בשרות האידאולוגיה

"מלא תנ"ך פה, קצת משעמם", קיטרו יואב ושירי כשעלינו לאוטובוס. אחרי פחות מחמש דקות, כשהגענו לטיילת ארמון הנציב, הלסת של הילדים נשמטה לקרקע. מולם ניצבו שיירת רכבי סגווי חדישים (הסגווי, למי שעדיין לא שמע, הוא מעין קורקינט משוכלל שבמשוכללים, המחשב את משקל הגוף ויציבותו ופועל בהתאם. מנווטים בו באמצעות תנועות גוף והגה קטן ואפילו הסביבה מרוצה).

סיור מודרך על סווגי. אם לסבתא היו כאלה גלגלים (צילום: אבישג אלבז)

אחרי כמה חיוכים למדריך נתנו לנו לנהוג בפלא. אורי קצת התבאס שהוא קטן מכדי לנהוג, אבל צחק עד כלות כשראה איך כל המשפחה נוסעת קדימה ואחורה בהתכופפויות משעשעות. כולם חוץ ממני, כמובן, שהרי אני גם בים המלח טובעת.

עלות הסיור על הסגווי 100 שקל לאדם, והוא מתאים לבני 16 ומעלה. פרטים והרשמה: במרכז המבקרים של עיר דוד: *6033.

אחרי החוויה המרעישה, שמנו פעמינו למרכז דווידסון, בחלקו הדרומי של בית המקדש ז"ל, שם זכינו לסיור מפורט ואף תלת-ממדי במה שפעם היה בית המקדש ואז היה שום דבר ואז היה כיפת הסלע ואז נהיה בית פתקי המשאלות אותו אנו מכנים בשם "הכותל המערבי". אחר כך גם היה סרט שמתאר את חוויותיו של עולה-רגל לירושלים (ועוד קצת תנ"ך).

סיור וירטואלי בירושלים. לא ניתן להשיג ב-VOD

ציונה עוד הייתה המומה מהתגלית שיש גם כותל דרומי אז היא לא התרכזה בסרט. שני הילדים הגדולים השתעממו והבהירו שאם הייתי אומרת להם שנוסעים לשיעור תנ"ך הם היו נשארים בבית לבהות בערוץ E, ורק אורי הקטן היה מאושר. חצי שעה אחרי הסרט הוא עוד מלמל לעצמו: "האיש החזיק טלה, יוּ, האיש החזיק טלה".

גם הרצל חשב על טלה, אבל בצלחת. למרבה המזל, היינו בדרכנו לארוחת צהרים.

המודל הווירטואלי יהיה זמין לקהל המבקרים החל מחודש דצמבר 2006. לתיאום סיורים במרכז דווידסון: 02-6277962.

עיר של לגו ועיר עוטפת אור

הימים ימי "חמשושלים", ומיטב מסעדות העיר מציעות ארוחות מפתיעות במחירים לא נוראיים. אחת מהן היא "לה-בוקה" (077-2147755), הממוקמת בעמק רפאים שבמושבה הגרמנית. התפריט, כך הסביר השף, נשען על טהרת המטבח הדרום-אמריקני.

אורי והרצל שמחו כי היה קבב (מאכל מקסיקני ידוע, לא?), אבל אני יצאתי כשתאבוני בידי. השילוב בין שעועית שחורה (נטולת פרופה), מרק בטטה ופאייה עוף לא עובד אצלי. המסעדה אמנם מוגדרת ככשרה, וכל הערכתי נתונה לשפים המתגברים על מגבלת הכשרות, אבל התחושה הסופית שלי הייתה שעטנז טעמים ומסורות, שלא הצליח לספק את הסחורה.

התחנה הבאה במסענו בבירת ישראל הייתה בית העירייה, שם בחדר צדדי ובו דגם מוקטן, הוצגה לנו ירושלים. "לא כולה, רק המרכז", הסביר המדריך במקום, והראה לנו מצגת שעושה הרבה כבוד למהנדסי העיר לדורותיהם. הרצל הקבלן דווקא התעניין בבתים הזעירים והתעמק בניסיונות להגות רעיונות חדשים לתחמון פני השטח. אורי לעומתו רק רצה לשחק במה שנראה כמו לגו. שירי ויואב שאלו אם אפשר לחזור לסגוויי.

בית המודל. איפה זה בנייני האומה?

כמה דקות לאחר מכן, כבר בקומה השישית, עמדנו על מרפסת התצפית ובהינו באורות העיר. בחוץ היה חושך מוחלט, וירושלים כולה הייתה פרושה מתחתינו, מראהּ עוצר נשימה. עוצר נשימה היה גם מראה חברי ועדת התכנון של העירייה, שישבו מאחורי קיר זכוכית לדיון שנראה מרתק עד פיהוק. רובם לא שמו לב למשפחת ישראלי שבהתה בהם בעניין, רק חבר המועצה סער נתנאל הרים מבט והבחין בנו, מבליע חיוך. ציונה אמרה שהוא חמוד. יואב הסכים והסמיק. שירי ואני חיפשנו את הכוכב הנולד מינה פנטון, אך לשווא.

לתיאום ביקור ב"בית המודל", בקרית העירייה: 02-6297731.

ציונות כלואה במוזיאון אסירי המחתרות

לסיום הגיבושון המשפחתי בעיר שחוברה לה יחדיו נסענו למגרש הרוסים, שם נמצא מוזיאון המחתרות. אפילו יואב, שבציניות האופיינית לו צוחק על כל דבר, החניק דמעה כשראה על איזה מזרונים מעופשים ישנו האנשים שבזכותם אנחנו פה. "כל היום הראו לי תנ"ך, רק עכשיו אני מבין למה", הוא אמר לי בשקט. שלא ישמעו ויחשבו שהוא חנון.

את סיפורי מנהל המקום, שדיבר על עמידה נחושה של כמה אנשים אמיצים מול הצבא הבריטי, בלענו כולנו בשקיקה. אפילו אורי הקטן הסתובב מרותק בחדרים השונים, הממחישים את חייהם של האסירים במקום היפה עד אימה הזה, ואת מותם של שניים מהם, צעירים ויפים.

ציונה, נאמנה למורשת הסמינר למורות, תכף ומיד צקצקה: "פעם היה לנו פה נוער, הייתה ציונות, הייתה שליחות, היה כבוד. היום הם אפילו לא עומדים כשאני נכנסת לכיתה". המנהל חייך אליה חיוך מלא שיניים צחורות וסימן לנו לבוא אחריו לחדרים שממול. שם, בין מחצלות האסירים לדיוקנאות אנשי המחתרות, הוצגה תערוכת ציורים של בוגרי בתי הספר הדתיים – אחת מני תערוכות רבות המתחלפות במקום.

מוזיאון אסירי המחתרות. יפה עד אימה

ושם, בין ציור המציג את תמונת עולמנו כמסכו של מחשב לבין תמונות צעקה מכמירת לב של אלה שחוו על בשרם ולבם את שבר ההתנתקות, שם יכלה ציונה, ויכולנו כולנו, לראות את הקו הדק השזור בין ירושלים של גיבורי ומשמרי התנ"ך לבין ירושלים של עכשיו, של כולנו. ירושלים שעל שחרורה נלחמו דורות רבים, של אלה שעל דמותה הרבגונית, המיוחדת, החופשית, נלחמים גם היום.