הלב מדמם, אבל מסרב להתפנות מאזור האסון
אתה כל כך רוצה להיות כבר שם, במקום הזה שנקרא "הלאה". אתה רואה אותו, אתה חש את ריחו, את נוגע בו בקצות אצבעותיך, אבל איכשהו אתה מתעורר באותה משבצת ארורה
כן, אני בהחלט מדברת על תקופת הריבאונד המפורסמת. עד לא מזמן חשבתי, מתוך נסיון חיי, שתקופה זו מתאפיינת בדברים מסוימים, שכולנו חווינו מתישהו בחיינו (חוסר החלטיות, רצון, חשק, אומץ וכו'). כעת אני חווה משהו אחר לחלוטין: אני מתחילה להבין שתקופה זו מתאפיינת בעיקר באימפוטנטיות מחרידה. אתה כל כך רוצה להיות כבר שם, במקום הזה שנקרא "הלאה". אתה רואה אותו בעיניך, אתה חש את ריחו באפך, אתה נוגע בו בקצות אצבעותיך, אבל איכשהו אתה מתעורר באותה משבצת ארורה שוב ושוב.
מנסה לשכנע את עצמי שאכן הסערה מאחוריי
מצד אחד, אני מנסה לשוות לעצמי גישה קלילה, שאומרת כי אני בסדר גמור עם הכל. לוקחת את הדברים בפרופורציות ולא מתרגשת כמו שהתרגשתי פעם מכל טלפון, מכל שיחה, מכל פירור שמונח לרגליי על מנת למשוך אותי חזרה פנימה או להשאיר אותי בחצר. אני מאוד מנסה לשכנע את עצמי שאכן הסערה מאחוריי ואני בדרכי להחלמה מלאה ואף מהירה. מאוד משתדלת להיות עם יד על הדופק ובמודעות מלאה בתקופה זו, בעיקר לרגשות ולפרשנות שלי לדברים שמתרחשים, כדי לא להתעורר בעוד כמה זמן בהלם מוחלט.
מצד שני, אני מרגישה כמו גנב הבורח מסירנות המשטרה ברחובות. נוצרות הזדמנויות, אני נותנת להן את כל כולי, מתוך מקום שמאמין באמת ובתמים שהנה "הלאה" הגיע והוא כאן בתוכי, אבל אני לא מביאה עצמי לקו הזינוק שלהן. התירוצים בתקופה זו משודרגים: אכלו לי, גנבו לי ושתו לי הם בני בית בתקופה זו. השכנוע העצמי עובד במלוא עוצמתו, ואני בטוחה שלא הגעתי לקו הזינוק כי זה לא היה צריך לקרות והצדק עימי.
את מי מעניין הצדק, בטח שלא את הסדינים שלי
צדק? את מי מעניין הצדק, בטח שלא את הסדינים שלי. איך מצאתי עצמי מתעסקת במשפטי "צדק" חסרי כל תוחלת. לא יודעת מה בדיוק השלבים שאני אמורה לעבור, אף אחד לא טרח לתת לי חוברת הדרכה, אבל אני כעת בשלב הכעס, בעיקר כעס עצמי. הכעס על הזמן שבוזבז, על הזמן שממשיך להתבזבז, על הציפייה חסרת ההיגיון, על התקווה שמסרבת לעזוב את משכני הקט, על חוסר היכולת להרפות. בקיצור, כעס על כל העולם ואשתו. לפתע עולים באוב כל אותם "נשמות טהורות" שחלפו בדרכי, כל אותם זכרונות ורגעים, כל הדברים המיותרים.
יש לו זמן, לזמן, הוא לא ממהר
מאותו רגע נכנסתי לאטרף קל, שלא מצדיק טיפול רפואי, של עשייה. כמה כוח פנימי יצא מתוכי באותם רגעים, כוח ששכחתי שקיים. הלך לישון שנת חורף ארוכה ולא התעורר. אם אני רוצה להיות במקום אחר בחיי, אני היחידה שאביא עצמי למקום הזה – איך לא הבנתי זאת קודם? למה לתת לזמן לעשות את שלו, אם אני יכולה לעשות זאת פי מאה יותר טוב. הזמן הרי ידוע ומוכר כעבריין. הוא רמאי, ערמומי, נצלן ועצלן. יש לו זמן, לזמן, הוא לא ממהר לשום מקום ולא משנה לו שזה על חשבון אחרים.
אז היום חוויתי הארה. לכאורה עוד אחת מיני רבות, אבל ההרגשה אחרת. אני לא אצהיר שהצלחתי לסגור דלתות ופתחתי חדשות במקומן. אני פשוט אפסיק להיאבק בדברים האלה. אם אפסיק להיאבק בדלת, היא תיסגר מעצמה בסופו של דבר. אני מניחה לה והולכת לחפש אתגרים ודלתות חדשות. אני מביטה סביבי ורואה הרבה דברים שלא ראיתי קודם לכן. התעורר בי החשק לנסות דברים חדשים, כי התקליט הישן כבר מאוס מעט.
אומרים שסוף הוא תמיד התחלה. אני מניחה שההשקפה הזאת מאפשרת לאנשים להתמודד עם הקץ של הדברים בצורה נעימה ונוחה יותר. למה שאני אהיה שונה מכולם? אז היום עשיתי, פעלתי וחייכתי המון לעצמי. תחושה טובה ונעימה לחזור למעגל הזה. זה לא יקרה בן לילה, אני יודעת. אבל את הצעד הראשון עשיתי, ולא אפסיק עד שאצליח ללכת.
לפנייה לכתב/ת 
