המדריך לטרמפיסטית
חשבתם שלמדם מה קורה בוואנים של הסלבז מהפרויקט שנמצא בגיליון? הסלבריטאית, כרגיל, מזמינה אתכם למסע מרתק עוד יותר בנבכי החיים האמיתיים שמאחורי חלונות הוואן הכהים
רגעי האימה שלי במהלך יום עבודה הם הרגעים שמאחורי הקלעים. אותם רגעים ארוכים של המתנה לסצינה הבאה, במהלכם אני מחויבת לקיים דיונים הרי גורל בסגנון "'הפסטיגל' או 'היפה והחיה'?" עם מי שכלוא איתי בחדרון מעופש, המכונה על ידי ההפקה "חדר מנוחה". אבל הזוועה האמיתית מתרחשת בדרך כלל בזמן הנסיעות החנוקות בוואן, לרוב בשעת בוקר לא אנושית, בדרך לצילומים. כמי שמתקשה לתקשר עם הסביבה באמצע הלילה (כלומר בין חמש וחצי לפנות בבוקר ועד שתיים עשרה בצהריים), אני מסתפקת בשעות קשות אלו במלמול אותיות אהו"י לעבר הסביבה. בעיקר אני עסוקה בהשתקעות בכורסת הוואן, מחוברת לאייפוד שלי כמצהירה "אני לא מדברת איתכם ואתם אל תדברו איתי".
אבל רצונות לחוד ומציאות לחוד. "הצבועה", למשל, חייבת מדי בוקר, ודווקא בבוקר, לספר ליושבי הוואן הרדומים על המשגלים הסוערים שהיו לה בלילה הקודם. היא עולה להסעה מתוקתקת מכף רגל ועד ראש (מתי היא מספיקה לדפוק הופעת "שיק"?) ומאופרת כדראג קווין כאילו זה עתה צוות "המהפך" נפרד ממנה לשלום, כשהיא מדיפה ניחוחות בושם זול שגורם לי לבחילות עזות. במקביל, "הכוכב־שחקן־דוגמן־זמר־איש עסקים" שלא הפנים שהנהג שלנו הוא לא עופר ניסים, עסוק בלהטריד אותו ב"תעביר תחנה", "תגביר את הווליום", "תוריד ת'ווליום" ולא עלינו: "תשים את הדיסק עם הסקיצות של השירים שאני עובד עליהם". ועוד לא אמרתי מילה על "האיכותי" שחייב לחלוץ נעליים מצחינות בוואן הסגור, או על "ההיפראקטיבית" שפוצחת בשירת "הנהג שלנו חברמן, הוא ייקח אותנו לאולפן". ככה נראים הבקרים שלי. סוג של שואה חברתית.
בחזרה הביתה מיום הצילומים, ולמרות שאני כבר נמצאת במצב תקשורתי עם הסביבה, הנסיעה המשותפת עדיין מורטת עצבים. הכל נובע מהמניפולציות הרגשיות של "חסרת הביטחון" שתעשה הכל על מנת לרדת ראשונה מההסעה, למרות שהיא גרה בנקודה הכי צפונית בתל אביב. זה מתחיל בתירוץ השחוק של "חבר'ה, יש לי אודישן חשוב. אכפת לכם שאני ארד ראשונה?", וממשיך בהתקפות עצבים וצרחות על הנהג, המפיקה וכל מי שרק מעז לסרב לבקשתה. אז "חסרת הביטחון" היסטרית, "העצבנית" עצבנית על כל מה שהיה ביום הצילום והשאר מרוחים על הספסל האחורי, מנסים להשלים שעות שינה ולהתעלם מהפקקים.
אבל הסיוט היומיומי והקצר יחסית בוואן בדרך אל ומהצילומים, מתגמד לעומת הנסיעות הארוכות אל ההופעות והחלטורות. בימים שכאלה אני מוצאת את עצמי ישובה בוואן כבר בשעת צהריים מוקדמת, במטרה לצלוח את הפקקים של גלילות ולהגיע בזמן להצגה שנקבעה בסוף העולם שמאלה. ככה אני מבלה את מרבית חיי המקצועיים, בשעות של נסיעות אינסופיות בתוך כלא על גלגלים. במהלך הקריירה שלי הספקתי לראות את גב כורסאות המושבים שלפניי יותר מאשר את הוריי, הספקתי לחצות את ישראל לרוחבה ולאורכה, לצבור יותר קילומטרים מ"הנוסע המתמיד" של אל על ואכלתי בכל הפונדקים הנידחים במדינה, כולל אלה שאפילו גיל חובב לא מכיר.
בשלוש השנים האחרונות גיליתי את בית שאן, מטולה, עפולה, מגדל העמק, ירוחם, דימונה וקריית שמונה. נתקעתי באור עקיבא, הלכתי לאיבוד בעתלית עילית וחיפשתי בית
קפה אחד לרפואה (ולא מצאתי) בעכו. הספקתי לעשות שופינג במרכז הקניות של יוקנעם באחת בלילה, לקבל קלקול קיבה משווארמה בחיפה, לרהט את הבית במתחם הקניות של גן שמואל, להשתין בכל תחנת דלק אפשרית ותחת כל עץ רענן, לנגב חומוס בכפר קרע ולהיתקע באמצע הלילה בפקקי תנועה.
הייתי גם מעורבת בתאונת שרשרת, הספקתי לנסוע באוטובוס תיירים בימי המלחמה בצפון וברכבים פרטיים של מפיקים, שחסכו שכירת וואן ודחסו שישה שחקנים לפיאט אונו קטנה. נסעתי בוואנים מג'ויפים שיצאו מייצור בשנות החמישים ומייצרים קולות של טרקטור ועליתי על וואנים הייטקיים עם מערכת GPS, מסכי די.וי.די בגב כל מושב לנוחיות הנוסעים, כורסאות עור מרווחות שעוצבו בהשראת סינמה סיטי ונהג עצבני שצורח על הנוסעים "לא לשים רגליים", "לא לגעת" ובכלל לא לנשום. בדרך לחלטורת חגיגות הנגב הספקתי גם לריב עם "הלהקה" שלא יעשנו ברכב הסגור, להפסיד ולהתמסטל פאסיבית מהג'וינטים שהכין הסולן. זכיתי גם להיות עדה למריבה עקובה מדם בין "הזמרת" ל"רקדנית", בדרך להקלטות ספיישל יום העצמאות בירושלים, שהסתיימה בהחלפת מהלומות הדדית, ופעם אחת אפילו נפצעתי משברי חלון שהתנפץ ממהלומות ילדים שהתרגשו מהנוכחות שלי ברכב. אבל אף פעם, אפילו פעם אחת, לא הצלחתי להירדם בוואן. טוב שנותרו לי עוד חלומות להגשים.
נ.ב. למרות שאני שונאת לנהוג, הגיע הזמן ללמוד מיהודה לוי ולקנות רכב שימנע ממני את הנסיעה המשותפת לאולפן מדי בוקר.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר
