שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אנחנו רוצים שלום לישראלים ולפלסטינים כאחד"
    מרי בקסטר בת ה-75 ממלבורן מתעקשת לחיות בתל רומיידה למרות התנכלות המתנחלים, טובה יוהנסן בת ה-19 משטוקהולם רואה בהגנה על ילדי חברון שליחות - והאב פיטר ממישיגן דבק במאבק לא אלים להפסקת הכיבוש. פעילי "תנועת הסולידריות הבינלאומית" השנויה במחלוקת, מסבירים מדוע מאות מתנדבים מהעולם מסכנים את חייהם למען שלום בין ישראלים לפלסטינים

    לפני כשבועיים נחתה טובה יוהנסן בת ה-19 משבדיה בישראל, כדי לקחת חלק בפעילות "תנועת הסולידריות הבינלאומית"  (ISM) בשטחים. יחד עם שלושה פעילים נוספים בני גילה, כולם חברים בתנועה הדוגלת בהתנגדות לא אלימה לכיבוש, היא התייצבה ביום ההתנדבות הראשון שלה במחסום תל רומיידה שבפאתי חברון. החבורה הקטנה, היא מספרת, התעתדה ללוות כמדי יום ילדים פלסטינים בדרכם לבית-ספרם, לדאוג לשלומן של נשים שייצאו לקניות בשוק המקומי ולדווח על התנכלויות לתושבים. אלא שהפעילות השגרתית לא התקיימה כלל.   

     

    "במחסום התקבץ קהל גדול של כמה עשרות מתנחלים, וכעשרה גברים צעירים החלו להקיף אותנו ולירוק עלינו", משחזרת יוהנסן. "הם בעטו באחד המתנדבים ודחפו אותנו, ואז לפתע הרגשתי מכה בלחי ונפלתי על הקרקע. בדיעבד גיליתי שהתוקף שבר בקבוק על פניי וגרם לי לחבלות קשות. רק בשלב הזה התערבו חיילים שעמדו בצד ופיזרו את התוקפים. כשהעלו אותי על אלונקה והכניסו אותי לאמבולנס יכולתי לשמוע את המתנחלים מוחאים כפיים וצוהלים".

     

    יוהנסן הובהלה לבית-החולים הדסה עין כרם שם אושפזה במשך ארבעה ימים, ובהמשך הגישה תלונה נגד תוקפיה במשטרת חברון. למרות נוכחותם של שוטרים וחיילים במחסום בזמן התקיפה, ולמרות שתועדה בידי פעילי התנועה, איש מהתוקפים עדיין לא נעצר. לא הועילה גם מחאת אנשי שגרירות שבדיה שהביעו

    חוסר שביעות רצון מטיפול הרשויות במקרה, והודעה שפרסם ארגון "אמנסטי" בה הוא קורא להגן על שלומם של פעילי זכויות אדם בשטחים.

     

    כמעט שבועיים עברו מאז שהותקפה ויוהנסן, בלונדינית שברירית וחרישית, עדיין מופתעת מהתהודה הבינלאומית לה זכה המקרה. היא, מצדה, דווקא מודאגת יותר מכך שבקרוב תיאלץ לשוב לשטוקהולם, שם היא מתגוררת. "המשפחה שלי אמנם קצת דואגת אבל גם מאוד גאה בי", היא מתארת. "ההורים שלי חושבים שהעבודה שלי כאן חשובה. לאמא שלי, שהתקשרה מאז שאושפזתי כמה פעמים, הכי קשה. כשהיא שמעה שאני בבית-החולים היא רצתה לעלות על הטיסה הראשונה לכאן ולקחת אותי הביתה".

     

    - לא חששת להגיע לישראל?

    "כן, בהחלט פחדתי לפני שהגעתי לכאן, אבל ראיתי בהתנדבות שליחות. אני פעילה למען זכויות אדם ומעורבת בנושא הפלסטיני כמו רבים מחבריי בשבדיה. חשוב לי לצמצם, ולא במעט, את הסבל היומיומי שעוברים ילדים בחברון ובשטחים. בנוסף", יוהנסן מתעקשת, "כיוון שאני מתראיינת לכלי תקשורת ישראלי, חשוב לי להגיד שלמרות הכל אני יודעת שיש כאן ישראלים נפלאים".  


    "אמא דואגת לי". פעילי הארגון מותקפים בחברון (צילום: באדיבות "ISM")  

     

    מאות פעילים מכל רחבי העולם  

    "תנועת הסולידריות הבינלאומית" נוסדה בשנת 2001 בידי קבוצה קטנה של פעילים פלסטינים, זרים וישראלים בהם נטע גולן, דמות אהודה ברמאללה אך שנויה במחלוקת מעבר לקו הירוק. כמו המייסדת גולן, גם פעילות הארגון ונוכחות מתנדביו בערי וכפרי הגדה נתקלת ביחס חשדני, לעתים מתנכל, מצד הצבא והמשטרה. לא אחת מואשמים פעיליה, כולם נושאים אזרחות זרה וכחמישית מהם יהודים, בסיוע לא מכוון לטרור הפלסטיני. אנשי התנועה מתעקשים מצדם שהם דוגלים בהתנגדות בלתי אלימה לכיבוש, וכי מטרתם היא להגן על אזרחים ולהפיץ ברחבי העולם מידע על הנעשה בשטחים באמצעות מרכז התקשורת שהם מפעילים ברמאללה.

     

    במרץ 2003 עלתה התנועה לכותרות בעקבות מותה של המתנדבת האמריקנית היהודיה רייצ'ל קורי, שנדרסה למוות בידי דחפור צה"לי בשעה שניסתה למנוע הריסת בית בסמוך לרפיח. קורי, שהיתה בת 23 במותה, הפכה לסמלם של מאות פעילי התנועה. הבלוג וספר הזכרונות שכתבה עובדו להצגת יחיד שהועלתה בלונדון ובניו-יורק, ורבים מגיעים לטקס האזכרה השנתי שלה.

     

    פעילים נוספים של התנועה שנחשפו לאחרונה הם האב פיטר והנזירה מרי ג'יין, שניהם מאמינים קתוליים המתגוררים במישיגן, שביקרו השבוע בעזה ובית להייה כדי לסייע לתושבים. "זהו הביקור הרביעי שלי בעזה", אומר האב פיטר, איש נעים הליכות ועטור זקן צחור. "המצב אליו אני נחשף בביקוריי מחמיר בכל פעם, ואינני רואה כל שינוי לטובה במצב האוכלוסייה. למרות זאת אני נדהם לגלות שעדיין

     יש לחלק מהאנשים תקווה. בבתים בהם שהינו התעקשו לספק לנו ארוחת ערב וארוחת בוקר. היה לנו קשה מאוד לאכול בידיעה שהמארחים שלנו עצמם אוכלים רק ארוחה אחת ביום, כמו רוב תושבי הרצועה. אין ספק שהפלסטינים עוברים גיהינום. עזה היא גיהינום ובית חנון היא הגיהינום של הגיהינום".

     

    - מה תשיב לישראלים שיטענו שזו ראייה חד-צדדית?

    "כואב לי מאוד לשמוע על ילדי שדרות שמשלמים גם הם מחיר כבד, ואני בטוח שמצבם הפסיכולוגי קשה. חיי אדם קדושים לי, ואני אגן על חייו של כל אדם באשר הוא, יהודי, מוסלמי, ישראלי או פלסטיני. לדעתי מה שהממשלה הישראלית עושה היא רצח נשמתו של העם הפלסטיני והעם הישראלי כאחד. לכן אני מאמין שאנחנו חייבים להמשיך במאמצים הלא אלימים. ההיסטוריה מוכיחה שהשלום אפשרי.

     

    "אני מכיר פעילי שלום ישראלים רבים שחושבים כמוני, ובצד הפלסטיני אני פוגש שוב ושוב אנשים המשוועים לשלום. יותר מכל אנחנו רוצים שלום וביטחון לישראלים ולפלסטינים כאחד, וכאיש כמורה ברור לי שסיום הכיבוש הוא הדרך היחידה לסיים את הסבל. לכן למרות החשש מפגיעה, ולמרות שאחד מאנשינו נחטף בעזה, אנחנו מוכנים לסכן את חיינו".  


    "למרות החשש נמשיך לסכן את חיינו". הוריה של רייצ'ל קורי (צילום: איי.פי) 

     

    "למרות ההתנכלויות אני נשארת"

    מה גרם למרי בקסטר, 75, לעזוב את מלבורן שם התגוררה - ולהגר לתל רומיידה? "עברתי כבר שלושת רבעי מאה", היא צוחקת, "וברבע האחרון שלי אני רוצה להקדיש את חיי לעשיית טוב. על התנועה שמעתי באוסטרליה, ולחברון הגעתי אחרי שסיפרו לי על נדבן ממלבורן שתרם להתנחלות בעיר. כן, ייתכן שישנם אנשים שחושבים שלבוא לכאן הוא דבר מטופש, אבל אני לא חושבת ככה. כשחיילים שמכירים אותי שואלים 'למה את לא עוזבת?', אני אומרת להם שאני אוהבת את חברון ומסתדרת כאן, ושהמשפחה שלי למדה לא לדאוג לי".

     

    חזותה הנינוחה של בקסטר, סבתא צחקנית ומלאת חיים, לא מנעה ממתנחלים להתנכל לה במהלך השנה האחרונה. "למרות גילי המתקדם הותקפתי גם אני שוב ושוב כשליוויתי ילדים פלסטינים לבית-הספר. הם ירקו עליי, דחפו אותי, חטפו את התיק שלי וזרקו אותו ונשות המתנחלים היכו אותי. התחושה שלנו היא שהם מחפשים

    אקשן ואם הם אינם מוצאים - הם מייצרים אותו. אני מצרה על ההורים שמעודדים את ילדיהם לזרוק אבנים ולהתנכל לילדים בני גילם ולמבוגרים פלסטינים, זה נורא בעיני. אבל למרות הכל אני נשארת כאן.

     

    "למרות זאת אני מודעת לכך שיש ישראלים אחרים. חלק מהחיילים, למשל, ממש מקסימים. אני כל הזמן מזכירה לעצמי שהם בסך-הכל ילדים בני 19, ושצריך להתנהג אליהם כמו אל ילדים בני 19. כשאני יוצאת לקניות בירושלים אני פוגשת ישראלים ממש נחמדים, וגם נשות "מחסום ווטש" נהדרות, ודאי לא סיכון לביטחון המדינה כמו שאומרים עליהן".

     

    - ובכל זאת, את לא נשמעת אופטימית מאוד.

    "אני לא יודעת מה יהיה בעתיד. אני מנסה לשפר דברים היום ומחר אבל אני בהחלט לא בטוחה שהמצב ישתנה. אני חוששת שישראל תשמיד את עצמה אם הממשלה כאן לא תחליט שהיא רוצה שלום. אני חוששת שהמצב בשטחים ובגדה ידמה למצב בעזה, מצב של רעב וייאוש. אני מקווה לראות שינוי לפני שאגיע לגיל 80. הלוואי שהאנשים בישראל יצליחו לשכנע את הממשלה להתקדם לשלום". 


    "אגן על כל אדם שהוא". הכומר פיטר והנזירה מרי אלן בעזה (צילום: איי.פי) 

     

    "אין ספק שאני משלמת מחיר כבד"

    אם מישהו היה אומר לי לפני שש שנים, כשהקמנו את התנועה, שזה יהיה המצב היום, הייתי צוחקת או חושבת שמדובר במשוגע", נאנחת נטע גולן, ממקימות ארגון הסולידריות. גולן, 35, נשואה לפלסטיני, אם לשתי בנות קטנות ומי שהתפרסמה כששימשה כמגן אנושי ליאסר ערפאת בעת ששהה במוקטעה, מתגוררת כיום ברמאללה. בצדו דובר הערבית של הקו הירוק היא דמות מוערכת, מעברו השני הכינוי "עוכרת ישראל" הוא המעודן מבין שמות התואר שניתנים לה. בעשור האחרון היא נדדה בין ערים בגדה, ספגה נאצות ואיומים על חייה, נעצרה ונחקרה לא אחת, ובכל זאת היא מתעקשת להמשיך.

     

    "כן, אני עייפה לפעמים", היא משיבה כשהיא נשאלת מה מניע אותה. "אני כבר בת 35, יש לי משפחה ושתי ילדות קטנות, לכן בתקופה האחרונה אני עובדת בעיקר במשרד ופחות בשטח. אבל הפעילות שלי היא צורת התמודדות טובה יותר מחוסר מעש, זו התמודדות עם תחושת חוסר האונים. אני מאמינה שאסור לעמוד מנגד, שאנחנו פועלים בצורה לא אלימה כדי להביא שלום לשני הצדדים. לוקח זמן להבין שמה שגדלנו עליו אינו בהכרח תמיד נכון, שהצד השני אנושי בדיוק כמונו, שגם הפלסטינים הם בני אדם. אין ספק שאני משלמת מחיר כבד, כמו כל מי שעוסק בזכויות אדם באזור טעון כל-כך. אני פגיעה כמו כולם אבל אינני מתכוונת להפסיק להסתכן".

     

    - המשפחה שלך מקבלת את הדרך שבחרת?

    "אבא שלי, שנפטר לפני כשנתיים, התבייש בפעילות שלי. באותה תקופה התגוררתי בשכם ולא יכולתי לצאת ולבקר אותו בגלל הסגר. בסופו של דבר החלטתי לעשות מעשה, לקחתי את בתי ונסענו יחד באמבולנס דרך המחסומים כדי לראות את אבא שלי בפעם האחרונה. היה לי חשוב מאוד שהוא יראה את הנכדה שלו לפני שימות - והצלחתי למרות ההמתנה הארוכה במחסום בדרך".  

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: תמר דרסלר
    "לצמצם את הסבל". יוהנסן
    צילום: תמר דרסלר
    צילום: תמר דרסלר
    "כואב לי לשמוע על ילדי שדרות". האב פיטר
    צילום: תמר דרסלר
    צילום: תמר דרסלר
    "יש ישראלים אחרים". בקסטר
    צילום: תמר דרסלר
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים