שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "אני רק מבקש לצאת מהכלא ולחיות כאן בשקט"

    אין טובים או רעים בסיפורם של 250 הפליטים שהצליחו להימלט מדרפור, הסתננו לישראל בתקווה למצוא כאן מקלט ונכלאו על לא עוול בכפם. בסיפור הזה יש עשרות ניצולי רצח עם המתחולל בסודן באין מפריע, קומץ פעילים שנאבקים למענם - ומדינה שטרם החליטה כיצד לנהוג בפליטים שהתגוללו לפתחה וטוענת שהם מהווים סיכון ביטחוני. סיפור נטול מוסר השכל על מוסר כפול

    "למעלה משנתיים לא שמעתי דבר מהמשפחה שלי, אין לי מושג אם מישהו מהם עדיין בחיים ואינני יודע למי לפנות כדי למצוא אותם", מתאר מ' בן ה-25, שכמו עשרות פליטים אחרים מדרפור, שם מתחולל בשלוש השנים האחרונות רצח עם, הסתנן לישראל בתקווה למצוא בה מקלט מדיני. כמותם הוא אסור מאז שנתפס חוצה את הגבול עם מצרים, תחילה בכלא קציעות ובהמשך בכלא מעשיהו.

     

    "כל מה שאני רוצה הוא לצאת מהכלא ולחיות כאן בשקט. אני לא יכול לחזור לדרפור אבל אני גם לא יכול להישאר בכלא כל חיי, ואני פוחד להינמק כאן", אומר מ'. "היית פעם בקציעות? זה כמו מחנה מעצר, נותנים לנו אוכל וזהו. לא מדברים איתנו. אבל אנחנו בני אדם בדיוק כמוכם. לא חיות. אני לא מבקש טובות, רק לעבוד בישראל ולחיות בביטחון. שום דבר לא מחכה לי בסודן מלבד המוות. אני מקווה שהמדינה תעשה מחווה הומנית ותשחרר אותנו לחופשי". 

     

    כמיהתו הצנועה של מ' לחיי שגרה שמוות ודאי אינו כלול בהם, המובנים מאליהם לכל-אחד מאיתנו, אינה חריגה. הוא חולק אותה עם למעלה מ-250 פליטים סודניים נוספים השוהים בארץ, מרביתם אסורים על לא עוול בכפם בבית הכלא קציעות ו-47 מהם בכלא מעשיהו. מדינת ישראל, שטרם החליטה כיצד לנהוג

     בפליטים המשחרים לפתחה, טוענת שהם מהווים "סיכון ביטחוני" - וכי אם תעניק להם מקלט מדיני יגיעו בעקבותיהם רבים אחרים. זעקתם של העצירים בכלא מעשיהו, שפתחו ביום שני שעבר בשביתת רעב במחאה על כליאתם, טרם שינתה את עמדת המדינה.

     

    במקביל לשביתת הרעב, הוגשה לבג"ץ בשם "הוועד למען פליטי דרפור" בקשה דחופה להביא את העצורים בפני דיין שיכריע האם יש צורך בהמשך כליאתם. "מדינה האמונה על זכות היסוד לחיים, לשלמות הגוף ולחירות, אינה משליכה ניצולי רצח עם ופליטי מלחמת אזרחים עקובה מדם, שנמלטו כדי למצוא מקלט בשעריה, למעצר בתנאים קשים לפרק זמן בלתי מוגבל אך בשל היותם אזרחיה של מדינה פלונית", כתבו נציגי העותרים, עו"ד ענת בן-דור מהתוכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב ועו"ד יונתן ברמן מ"מוקד הסיוע לעובדים זרים". העתירה הוגשה לפני כשבוע. נציגי המדינה טרם הגיבו.

     

    אל ניסיונותיהם של הפעילים הצטרפו לאחרונה הח"כים גלעד ארדן ואבישי ברוורמן, שהקימו בכנסת שדולה שמטרתה להעלות על סדר היום הציבורי את המצב בדרפור בכלל, ואת מצבם של הפליטים בישראל בפרט. "בכוונת השדולה ללחוץ על מקבלי ההחלטות לשחרר לאלתר את הפליטים ולהסדיר את מצבם בהתאם לאמנות הבינלאומיות עליהן חתומה מדינת ישראל", מסביר ארדן.


    "פוחד להינמק כאן". פליטים מדרפור מסתננים (צילום ארכיון: מאיר אזולאי)  

     

    "אולי בכלל היה לי מזל שלקחו אותי?"

    "את מודה לי על הראיון? אני זה שצריך להודות לך. תתקשרי בבקשה שוב", מ' מתרגש במהלך השיחה עמו. "אני כל-כך שמח שמישהו מתעניין במה שעובר עלינו. חוץ מכמה אנשים ממוקד הסיוע שעוזרים לנו, אף-אחד לא מדבר איתנו". מ' מתקשה לגולל את סיפור הגעתנו בדרך-לא-דרך לישראל ומתאר במילים ספורות בלבד את מסכת העינויים שעבר. "אני מתנצל שקשה לי לדבר הרבה על מה שעבר עליי בדרפור", הוא אומר. "אני עדיין חושש שבסופו של דבר יגרשו אותי לשם.

     

    "בדרפור היתה לי משפחה, הורים ארבעה אחים ושתי אחיות", מ' מספר אחרי שהוא מודה שוב ושוב על תשומת הלב. "לפני שלוש וחצי שנים החלו מיליציות הג'נג'אוויד להשתולל, לרצוח, לאנוס ולבזוז כפרים שלמים. באחד הימים, כשעבדתי בשדה ליד הכפר שלי, הגיעו אנשי מילציה ולקחו אותי למרכז כליאה. חקרו אותי אנשי ביטחון, שאלו הרבה שאלות, אין לי מושג למה או מה הם חשבו שעוללתי. הם היכו ועינו אותי מדי יום במשך למעלה מחודש. מאוחר יותר הם החליטו לשחרר

     אותי בתנאי שאחתום על הצהרה שלא אדבר על מה שעשו לי לעולם, ושלא אעזוב את האזור. חזרתי לכפר שלי, שהיה שרוף כמעט לגמרי, ולא מצאתי אף-אחד. סיפרו לי שמי שלא נהרג ברח. לא מצאתי את ההורים שלי או את האחים והאחיות שלי. אולי בכלל היה לי מזל שלקחו אותי?

     

    "במהלך החיפושים מצאתי חבר, סיפרתי לו מה עבר עליי וביקשתי ממנו לעזור לי לברוח לחארטום, מרחק של כ-600 ק"מ. הצלחתי להגיע לחארטום ולהשיג דרכון, ומשם ברחתי למצרים. כשהגעתי למצרים הלכתי לסוכנות האו"ם וסיפרתי להם את הסיפור שלי, הם נתנו לי אישור זמני וביקשו ממני לחזור לראיון אחרי שישה חודשים. חזרתי ואז אמרו לי לחזור בעוד חצי שנה. בכל הזמן הזה הייתי ללא שום הגנה. במצרים מתייחסים לפליטים באופן נורא וחלקם מגורשים בחזרה לסודן. למשל, כשהפגנתי עם פליטים נוספים מול סוכנות האו"ם על-מנת שיסדירו את הסטטוס שלנו ויגנו עלינו, הגיעו שירותי הביטחון המצריים ופיזרו את ההפגנה באכזריות. השוטרים עצרו אותי למשך שבוע ושוב עברתי התעללות פיזית.

     

    "כששוחררתי מהכלא במצרים החלטתי לא לחכות יותר לסוכנות האו"ם. חבר סיפר לי על ישראל ואמר שאולי כאן אצליח למצוא מקלט. למזלי הוא נתן לי קצת כסף ויכולתי לשלם למדריכים עבור המסע. את הגבול חציתי ברגל, וברגע שחציתי אותו עצר אותי הצבא הישראלי. מאז אני בכלא".

     

    "דווקא אנחנו צריכים להפגין אנושיות"

    קומץ פעילים, בהם אנשי "מוקד סיוע לעובדים זרים", פועלים להסדרת מעמדם של פליטי דרפור בישראל. "משרד הביטחון אינו מוכן לאפשר לדיין לראות אותם במתקן הכליאה ולהחליט אם ניתן לשחרר אותם", מתקוממת מנהלת המוקד סיגל רוזן. "ישנם מושבים וקיבוצים שהסכימו לשמש כחלופת מעצר לקבוצות פליטים. יש להם מקום להגיע אליו, המדינה היא שמשאירה אותם בכלא אחרי שעברו מסע ייסורים מפרך. הם אינם מהווים סיכון ביטחוני, וגם הטענה ששטף פליטים יציף את ישראל מגוכחת לאור העובדה שבשנתיים האחרונות הגיעו לכאן בסך-הכל 250 איש.

     

    "הפליטים הכלואים בקציעות נמצאים בשני אגפים", מוסיפה רוזן. "באחד האגפים הם ישנים בחוץ באוהלים, ברוח, באבק ובקור הלילה המדברי. הם אינם יוצאים לעבודה, ואין להם כסף משום מקור או דרך כלשהי ליצור קשר עם העולם החיצון. באגף השני התנאים טובים יותר והם לנים בתאים. לעצירים השוהים באגף הזה

     מאפשרים לצאת לעבוד בניקיון או בחפירות, והם מקבלים שכר של 80 שקל בחודש. אני חייבת לציין שיחס הסוהרים אליהם חיובי, הבעיות הקשות של הכלואים נובעות בעיקר מחוסר תקציב.

     

    "אחד הפליטים כלוא כבר חצי שנה לאחר שברח ממצרים. אשתו, שאמורה ללדת בכל יום, נשארה מאחור אחרי שבנס הוא הצליח למלט אותה יחד עם בנו בן השנתיים מדרפור. אין לו שום דרך לאתר אותם ולדעת מה קרה לה ולבנו הבכור. פליטים אחרים סיפרו לנו על התעללות ואלימות מצד אזרחים מצרים ולא רק מצד המשטר השלטונות, הכוללים מכות ושימוש באלות ובסכינים. הפליטים נרדפים שם בגלל המצב הכלכלי הרעוע של מצרים, וזו הסיבה העיקרית שמניעה אותם לנסות להגיע לישראל".

     

    "למעלה משני מיליון בני אדם נספו בדרפור - והעולם שוב שותק", כתב נוח פלוג, יושב ראש מרכז הארגונים של ניצולי השואה, לשר לביטחון פנים אבי דיכטר. "על העם היהודי, שלמד על בשרו את הלקח מהשואה באירופה, חובה מוסרית לזעוק וגם לפעול. דווקא אנחנו צריכים להפגין אנושיות כלפי פליטים, כלפי נרדפים, הבורחים מאזורים בהם מתבצע רצח עם. מוסריותו של העם היהודי ועברו לא יכולים להרשות שפליט שנמצא בישראל יישב מאחורי סורג ובריח על לא עוול בכפו".

     

    • לסיוע לפליטים מדרפור הכלואים בישראל התקשרו 03-5602530

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רענן בן צור
    "יש לפליטים מקום להגיע אליו". אסירים בבית כלא
    צילום: רענן בן צור
    צילום: איי אף פי
    "כל-כך שמח שמישהו מתעניין בנו". הפגנה בארה"ב
    צילום: איי אף פי
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים