בשורות רעות
הסלבריטאית מנסה להפנים שהחיים זה לא סרט של וולט דיסני, ומקבלת שיעור עצוב בפרופורציות
שלושה שבועות חלפו מאז שהכרתי את "הארגנטינאי", ואני שוב מאוהבת כאילו לא היה "קרייריסט" בחיי. בעצת "ראובן", הפסיכולוג הצמוד שלי, הפעם אני לוקחת את זה לאט. אז לא, עדיין לא שכפלתי לו צרור מפתחות לדירה שלי (למרות שמאוד רציתי), לא לקחתי אותו לבכורה של "החברות הכי טובות" (למרות שתמיד טוב להיראות תלויה על גבר חסון במדורי הרכילות) ועדיין לא הכרתי לו את חברי "הפמיליה" (טוב, זה מובן. שלא ייבהל). אחרי שיצאתי עם יותר מדי בוגרי בראסרי, יושבי ג'וז ולוז וגולשי וואלה! ברנז'ה, בפעם הראשונה בחיי הבוגרים כרווקה מפורסמת אני מנסה לבנות קשר זוגי בריא. להפתעתי, זה הגיע מהר מהצפוי. בעזרתו של "ראובן" אני מנסה להשלים עם העובדה שהחיים הם לא סרט פנטזיה של וולט דיסני, שאני לא קייטי הולמס והוא לא טום קרוז, ואני לוקחת הכל באיטיות המתבקשת. משתדלת להכיר את האדם שנכנס לחיי ולתת לו הזדמנות להכיר את האשה שמאחורי אלפי הדפים שבגוגל.
"מאחר שאת כל כך חשופה בתקשורת, את לא חייבת לחשוף את כל הקלפים שלך על ההתחלה. תני לו ללמוד להכיר את שקית ההפתעות שלך לאט לאט", הדהד בראשי המשפט שסיכם את פגישתי האחרונה עם "ראובן". "את חייבת להיות הרבה יותר זהירה", חיזקה אותו "הפולנייה" בארוחת השבת האחרונה, "היום את כבר לא יודעת אם אנשים רוצים להיות איתך בגלל מי שאת או בגלל שאת מכירה טוב את שירי מימון והראל סקעת".
"את לא מצפה שאני אעביר כל בן אדם שנכנס לחיים שלי בדיקת פוליגרף לבירור כוונות טהורות?", נהמתי, תוך שאני מסכימה איתה בסתר ליבי. תמיד כשאמא שלי צודקת ואין לי מה לומר, אני רבה איתה ונעלמת לכמה ימים. במהלך השבוע חשבתי על דבריה.
חשבתי בעיקר על איך הפכתי להיות חשדנית בשנים האחרונות. על כך שאיבדתי את התמימות ואת האמונה בתום של בני האדם. השכנים החדשים בדלת ממול, לדוגמה, היו בחזקת "חשודים" במשך חודשיים. המאמן האישי בחדר הכושר היה צריך להזיע יותר ממני בשביל שאפתח לפניו, ואחרי הלילה הראשון ש"הארגנטינאי" ישן אצלי, נכנסתי להתקף אסטמה כשמצאתי אותו מסתובב בדירה שלי. אכן, כפי ששרה אחינועם ניני, "פרנויה זו מחלה קשה". היום אני כבר יודעת שמתחם סינמה סיטי שעובד אצלי בראש ומריץ אין ספור סרטים הוא לרוב פרי דמיוני. אחרי הכל, החיים שאני חיה הם גדולים מהחיים וכך גם המחשבות שלי, הפרנויות והפרופורציות שאיבדתי בדרך.
"הכל בחיים זה עניין של פרופורציות", אמר "ראובן" בפגישתנו האחרונה, אחרי שחיסלתי חבילת קלינקס על כך שאין מצב לעולם שאמצא גבר שיצליח לראות אותי נקייה, ללא הילת הזוהר מעל הראש. "אולי הגיע הזמן שאת הדרמה תשאירי לבמה ולתפקידים שלך בטלוויזיה?", הוא הציע, "אנשים איכותיים ידעו לבודד את היותך מפורסמת ולראות מי את באמת אחרי כמה דקות".
"פרופורציות. זה מה שחסר לי בחיים", חשבתי לעצמי כל השבוע וכאילו זימנתי משמיים מנת פרופורציות לפנים. בתחילת השבוע, אחרי ש"הארגנטינאי" עקר באופן לא רשמי לדירתי, הוא חזר מהעבודה חיוור ועם פנים נפולות. "אני צריך לספר לך משהו", התיישב בסלון עם עיניים זגוגיות, "אנחנו לא יכולים להמשיך את הקשר בינינו".
"אם זה בגלל הידיעה שהופיעה ברכילות על זה שלא השארתי טיפ במסעדה, אז תדע לך שזה שקר גדול. זה ממש לא קרה", ניסיתי לשבור את הקרח, "אל תאמין לכוחות הרשע". הוא שתק. שתקתי גם אני. אחרי כמה דקות של דממה, התחיל לספר איך ליווה ידידה לבדיקה רפואית וניצל את ההזדמנות להיכנס לרופא ולבדוק בלוטה מוזרה בבית השחי.
"זה סרטן", הוא הפיל את הפצצה, "גילו לי סרטן בבלוטות הלימפה". שתקתי. אחר כך חייכתי, צחקתי ובכיתי. הכל התערבב לי. הרגשתי כמו בסצינה הזויה בטלנובלה גרועה במיוחד. אחר כך צצו השאלות של איך, למה, מתי ואם זה ודאי.
"הכל קרה כל כך מהר. תוך יומיים. לא רציתי לומר לך כלום כל עוד לא קיבלתי תשובה ודאית. גם הייתי בטוח שזה כלום. אבל בדיקות הדם סגרו את העניין. זה גידול ממאיר. מחר אני הולך למומחה. בכל אופן, אני מרגיש שזה לא פייר להכניס אותך לסיפור הזה. אני משחרר אותך. אני רוצה שניפרד". שתקתי. לא ידעתי מה להגיד. האם אני צריכה להישאר ברומן הטרי שרק התחיל, או לקום וללכת כפי שדרש? ברגע אחד נפל עליי בלוק פרופורציות. שלא כמו יעל בר־זוהר וקרין מגריזו, שהיו צריכות להרחיק עד לשבט אפריקאי בשביל לראות את האור, אני קיבלתי את הבומבה ישר לפנים ובמרכז תל אביב. פתאום הכל התגמד. כל הקיטורים שאני שופכת פה מדי שבוע נראו לי אוויליים מתמיד.
פתאום כבר לא הטרידו אותי הקוראים הזועמים שלא הבינו אותי כשכתבתי שצריך לשפוט את בר רפאלי על פי החיצוניות שלה ולא על פי אי תרומתה לצבא (ולא, אני לא תומכת בה!), לא עניינו אותי התגובות באינטרנט שטוענות לטור מפוברק (הכל אמיתי! לצערי, גם הסיפור הזה!), לא היה אכפת לי שעירית לינור לא הזמינה אותי לאודישנים של הסדרה החדשה שלה, שמיכל ינאי חטפה לי את התפקיד בסדרה החדשה של yes, שאין לי פרויקט חדש באופק, ששוב אני לא מרוצה מ"העושקת" ושכתבו עליי במדור הרכילות שלא השארתי טיפ במסעדה. באלפית שנייה הבנתי ש"פרופורציה" זה לא רק שם של מכון להסרת שיער מיותר.
"אני חושב שאקח את הדברים שלי ואלך הביתה", קטע "הארגנטינאי" את סרט האימה שרץ לי בראש, "זה הרבה יותר נכון לשנינו". רציתי לומר לו שיישאר, אבל לא מצאתי את הכוחות. אני מחוסלת נפשית מהסקנדל עם "השותף העסקי", טרודה בהצגה מסחרית שאני נבוכה לקחת בה חלק, מותשת מעומס עבודה ומבולבלת מהחיים. רוצה יציבות, רוצה משפחה, רוצה זוגיות. רוצה גם קריירה. בינתיים לא מצליחה לעשות את הכל יחד. נזכרתי שפעם, בערב חברתי שהייתי בו, מישהו שאל שאלה היפותטית בסגנון "אם תגלי שאהובך הטרי חולה במחלה ממארת, תישארי?" עניתי כן, בלי לחשוב. אבל המציאות חזקה מכל דמיון. בשלושים שניות של שתיקה נכנסו גם החרדות. חשבתי שאולי הוא בעצם זורק אותי בתירוץ חולני במיוחד, אבל הדמעות שלו בעיניים אמרו הכל. הוא קם ללכת. הוא שתק. שתקתי. יכול להיות שהייתי צריכה לעצור אותו, יכול להיות שהוא רצה שאעצור אותו. אבל שתקתי. לא ידעתי מה לומר. שחררתי אותו לדרכו.
נ.ב.
פעם ראשונה שאין לי מה לכתוב בנ.ב.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר
