שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    נגן ה-Zune: ניצחון לשיתוף הקבצים
    יום השקת ה-Zune ייזכר כיום שבו חברות התקליטים התפכחו סופית מהאשלייה שאפשר לנצח את שיתוף הקבצים. ניב ליליאן מסביר מדוע ונושא עיצה לחברות התקליטים הישראליות

    Welcome to the Social. למילה Social כשם עצם אין תרגום מדויק בעברית, אבל ניתן לתרגם זאת בתרגום חופשי ל"ברוכים הבאים לחברה". כך הכריז לפני כשלושה שבועות ביל גייטס, יו"ר מיקרוסופט, בהשקת נגן המוזיקה Zune. באירוע הגדול בניו יורק, הצעצוע החדש והנוצץ אולי תפס את תשומת הלב, אבל אותו יום ייזכר בהיסטוריה כנקודת מפנה הצהרתית, היום שבו נכנעו חברות התקליטים לשיתוף הקבצים.

     

    באמירה שלו התכוון גייטס לחוויה החברתית של שיתוף תוכן, שיתוף קבצים עם אחרים, התכונה המרכזית של ה-Zune. שיתוף הקבצים ב-Zune מוגבל. ניתן לחלוק את המוזיקה באופן אלחוטי לפי עיקרון ה"שלוש על שלוש": כל שיר ניתן להעברה לשלושה בעלי Zune אחרים, שיוכלו, כל אחד, לנגן אותו שלוש פעמים למשך שלושה ימים, מה שבא קודם. זה אולי מוגבל, אבל בכל זאת: זהו שיתוף קבצים. חברות התקליטים השלימו מפנה תודעתי של 180 מעלות: אם אינך יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם. וזה לא שהן לא ניסו.

     

    היסטוריה

    בראשית הייתה נאפסטר. בעצם, בראשית היו המהנדסים שפיתחו את תקן הדחיסה MP3, שפתח את השער למוזיקה בפורמט דיגיטלי. ואז באו אתרים שמהם ניתן היה להוריד את המוזיקה. אבל הימים הם ימי האינטרנט הראשונים,

    וההורדות היו איטיות.

     

    שון פנינג, סטודנט ששמע את חברו מתלונן על כך, פיתח תוכנה קטנה המאפשרת למשתמשים בודדים לחלוק את הקבצים שלהם עם העולם ולהוריד קבצים מאחרים. התוכנה קיבלה את הכינוי שלו מימי התיכון: נאפסטר. שיתוף הקבצים נולד, מיליון הורדות תוך שבוע לתוכנה הקטנה הציתו את האש.

     

    והאש התפשטה: אחרי נאפסטר, באו תוכנות דור שני כמו BearShare, LimeWire ו-Kazaa. קבצים עברו מיד ליד – רובם ככולם, עותקים בלתי חוקיים ובלתי מורשים של היצירה המקורית. חברות התקליטים התנגדו לכל התפישה של שיתוף קבצים. הרעיון שמישהו יחלוק עותק קיים של יצירה עם אחרים – היה בלתי נתפש מבחינתן.

     

    הקרב המשפטי

    והן יצאו לקרב. לאחר שתבעו את יצרנית נגן ה-Rio, שהיה נגן ה-MP3 השני בעולם והפסידו, הן פנו לתקוף את תוכנות שיתוף הקבצים. ראשונה ליפול הייתה נאפסטר עצמה. אך תוכנות הדור השני, השכילו להמנע משימוש בשרתים מרכזיים וכאן חברות התקליטים נתקלו בקושי מסויים, כאשר בית משפט לערעורים (ואחריו בית המשפט העליון של ארה"ב) הטיל את האחריות על המשתפים עצמם.

     

    איגוד חברות התקליטים של אמריקה (RIAA) החל בהגשת תביעות אזרחיות בדרישה לפיצויים על הפרת זכויות יוצרים כנגד משתפי קבצים – כולל אמהות חד הוריות ואנשים מתים. בכך, עורר RIAA את זעמם של ארגוני זכויות

    הפרט, שמיהרו להגן על האזרחים שנתבעו.

     

    אך נקודת המפנה המשפטית החיובית מבחינתם, הייתה "משפט גרוקסטר". לא נלאה אתכם בהתגלגלות המשפטית, רק נאמר ש"משפט גרוקסטר" החזיר את הכדור לחברות שעומדות מאחורי שירותי שיתוף הקבצים ומטיל עליהן את האחריות התורמת ל"שימוש המפר" שנעשה ברשתות שלהן.

     

    בפועל, הפך בית המשפט העליון של ארה"ב, את החלטתו הקודמת. הדבר הביא לגל חדש של תביעות, שוב, נגד שירותי שיתוף הקבצים עצמם. הדבר הביא לסגירה של רבים מהם, או הסדרה חוקית תוך תשלום תמלוגים, והסרת העותקים הבלתי חוקיים מהרשתות.

     

    נקודת ציון

    בד בבד, במקביל לקרבות המשפטיים, החל השינוי התודעתי והמסחרי אצל חברות התקליטים. זה החל בצעדים הססניים כמו מכירת שירים דרך iTunes, והתפשט להסכמים עם עשרות שירותי מוזיקה נוספים, אחרי ההצלחה האדירה

    של החנות של אפל. חברות המוזיקה הבינו את הרמז: אנשים לא רוצים יותר לצרוך מוזיקה בתקליטורים, אנשים מעדיפים לצרוך אותה בצורת קבצים. אם אפשר, במחיר הוגן.

     

    ועכשיו מגיע ה-Zune. כמו שהכירו בשעתו, בדיעבד, בפורמט הדיגיטלי המנצח, ירד לחברות התקליטים האסימון – שיתוף הקבצים הוא עובדה קיימת. וכמו שמקובל בטבע, הדינוזאורים הקטנים יותר פנו לדינוזאור הכי גדול בסביבה שיגן עליהם – מיקרוסופט.

     

    ה-Zune מספק למוזיקה ולקניין הרוחני שלהם הגנה באמצעות DRM (שבטח ייפרץ) ומגביל את השיתוף.

     

    עו"ד אודיה קגן סבורה שזהו ניצחון לחברות המוזיקה. אני טוען: זהו ההפסד הסופי וההתפכחות שלהן. כי למרות כל ההגבלות, זהו שיתוף קבצים. כל בעל מכשיר Zune יוכל לשתף את המוזיקה שלו, בדיוק כמו בימי נאפסטר הראשונים. ואין זה משנה כלל האם ה-Zune כמכשיר יצליח או ייכשל (לבינתיים, הביקורות עליו איומות למדי) – העיקרון הונצח.

     

    שינוי טכנולוגי צריך הגנה טכנולוגית ולא הגנה משפטית באמצעות חוקים אוויליים. בכך הודתה אפילו הילרי רוזן, יו"ר RIAA שהובילה בשעתו את הקו הנוקשה נגד שיתוף הקבצים: "התביעות מיצו את עצמן. על חברות התקליטים לעבוד יחד עם חברות הטכנולוגיה כדי לגרום לנגנים ושירותי מוזיקה לעבוד טוב יותר יחדיו". אפילו הכופרת הגדולה ביותר בשיתוף קבצים – חזרה בתשובה.

     

    ברוכים הבאים לחיים האמיתיים

    עוד מוקדם להספיד את חברות התקליטים. אחרי נקודות המפנה של iTunes וה-Zune, שנוצרו בעזרתם של ענקי הטכנולוגיה, הן יישארו בסביבה, בוודאי שבשנים הקרובות. מודל ההכנסות ישתנה, הדיסקים יעלמו – אבל המתווך יישאר. הוא פשוט ימכור את אותה הסחורה בפורמט דיגיטלי.

     

    ומילה לחברות התקליטים הישראליות ושלוחותיהן, דוגמת “הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות”: כדאי שתפנימו את השינוי ותלמדו מהאחיות הגדולות שלכן בארצות הברית. חשיפת שיניים, נביחות ואיומים משפטיים לא יועילו. שבו עם חברת ידע, ודאגו לפתור את המחלוקות שמונעות את פתיחתה של iTunes ישראלית.

     

    אל תשימו רגל לגירסה הישראלית של חנות Zune Marketplace. חנויות גדולות ומסודרות של מוזיקה דיגיטלית בלועזית במחירים שווים לכל נפש בישראל, הן צו השעה. יש לכן שתי ברירות: להפנים או להיכחד. כפי שראינו: את שיתוף הקבצים לא מנצחים.

     

    ולחברות התקליטים הגדולות, שיצאו סוף סוף מהיכלי השיש המגוננים של בתי המשפט, והצטרפו אל מה שבאמת קורה בחוץ, נאמר: ברוכים הבאים. ברוכים הבאים לחברה? לא, ברוכים הבאים לחיים האמיתיים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים