הפיילוט
הסלבריטאית מחליטה להצטרף לצילומי פיילוט מקרטע ובלתי מבטיח בעליל וזוכה להארה
אין לי מושג מה חלף לי בראש כשאמרתי ל"במאי המזדקן" כן. בעצם אני יודעת טוב מאוד מה עבר לי בראש: התקווה לתפקיד חדש. למרות האזהרות של "העושקת" על השחתת הזמן שלי (נו, כאילו שיש לי משהו יותר טוב לעשות חוץ מלשבת מול התוכנית של אורי גלר ולנסות לכופף כפיות) ולמרות החוויה הלא נעימה של "שחקנית הטלנובלות", שחיסלה את הקריירה שלה אחרי שהשתתפה בסרטו הכושל של "הבמאי המזדקן", החלטתי להגיד לו כן.
"זה בסך הכל פיילוט", הדפתי את הניסיונות שלהן להוריד אותי מהעניין, "אומנם אני לא רואה מזה כסף, אבל מדובר בשלושה ימי צילום בלבד וזה יסתובב בין גופי השידור לבחינה. זה כמו למלא לוטו. זאת הוצאה לצורך הכנסה", אמרתי בנחרצות אופיינית. "אבל התוצאה תהיה זוועה. מניסיון", מיררה בבכי "שחקנית הטלנובלות" כשעלו וצפו בראשה הביקורות ששחטו לה הקריירה. "גם אם זה יהיה זוועה, אף אחד לא באמת יראה את זה", השבתי, "לעשות פיילוט זה כמו להגיש תוכנית פריים טיים בערוץ 10. זה לברנז'ה, משפחה וחברים".
פיילוט, אם אתם לא מסתובבים בתעשיית התקשורת, זה לא רק שם של חברה שמייצרת עטים. פיילוט היא אחת מארבע האפשרויות לקבל תפקידים בעיר הגדולה. הדרך הראשונה היא "הקונבנציונלית", שכוללת ריצת ארנב אנרג'ייזר מאודישן לאודישן ושמיעת יותר מדי "לא" עד לבואו של ה"כן" המיוחל. השנייה היא "הקומבינה", שכוללת התחככות המונית במעוזי הרביצה של הבמאים והמלהקות (צומת הרחובות רוטישלד־מאז"ה בואכה יהודה הלוי עם נציגות דלילה במתחם בזל). הדרך השלישית היא "הסליזית", שמתחילה בזוג במיטה, ממשיכה בהבטחות להרים וגבעות בפריים טיים, ונגמרת לבד במיטה עם מפח נפש ובכי. תשאלו את "נסיכת הילדים", היא מומחית בשיטה השלישית.
הדרך הרביעית והנדירה לקבל תפקיד היא בדרך "הסיזיפית" שכוללת פיתוח פורמטים, ריצה ממשרד הפקות אחד למשנהו עם ההצעה "הנדירה" להגיש לייט נייט, השתתפות בסרטי סטודנטים וצילומים לאינספור פיילוטים שייעודם להסתיים בהקרנות פרטיות בבית חברים, כמו אלה שמארגנת כל שלישי וחמישי "שחקנית הפרסומות".
ל"איכותית", שעשתה לפני ארבע שנים סרט איכותי במיוחד שזכה בלא מעט פרסים ברחבי העולם, ועסוקה מאז בלדחות הצעות כדי להישאר איכותית ולעשות קולות של "אני, רונית אלקבץ", היה מה לומר בנושא. "העתיד של התרבות שלנו הוא בדור הצעיר", היא הסבירה לי בזמן שהתכוננה לכנס לוחמני במיוחד של ארגון שחקני המסך, "איך את חושבת ש'החמישייה הקאמרית' פרצה לתודעה? את חושבת שהתקשרו לקרן מור מערוץ 2 ואמרו לה 'קיבלת תוכנית מערכונים?'. לא ולא. הם עשו פיילוט". לא הייתי צריכה לשמוע מילה נוספת. ידעתי, אני צריכה לקחת חלק בפיילוט של "הבמאי המזדקן". אומנם התסריט עמוס החורים שמתמקד בעלילה בלשית משטרתית אווילית היה גרוע יותר מהאסון הקרוי "ימים של אהבה", את הבגדים התבקשתי להביא מהבית וצוות השחקנים כלל בעיקר יוצאי להקת הנח"ל מחזור 64' וכוכבי סרטי בורקס, אבל אי אפשר לדעת מה יילד יום, ערוץ הבידור הישראלי תמיד מחפש תכנים טראשיים.
בבוקר, כשהתקשרה "המפיקה המתנדבת" לבשר לי ש"הנהג המתנדב" הבריז ואצטרך להגיע בכוחות עצמי לסט הצילומים ביער בן שמן (להלן: זירת הרצח בסצינה הפותחת את הפיילוט), הבנתי שהפיילוט הזה הולך להיות ארוך במיוחד. הרבה דברים אפשר לומר עליי (יפה? שנונה? מוכשרת?), אבל הדבר האחרון שאפשר לומר עליי הוא שאני בן אדם של בוקר. סיוט. רוטנת ועצבנית דהרתי במונית לצילומים רק כדי לגלות ש"הבדרן הלאומי", שאמור לגלם את אחד מחוקרי המשטרה, החליט להודיע בבוקר שלא יגיע לצילומים. התירוץ: דלקת גרון. ההסבר האמיתי: הוא לא מאמין שמשהו טוב יקרה מהפיילוט. הפתרון: "הבמאי המזדקן" החליט להיות וודי אלן ובנוסף לכתיבת התסריט והבימוי הוא גם ייכנס לנעליים שהותיר אחריו "הבדרן הלאומי".
הזוועה הגדולה, שכללה היעדר ארוחת צהריים ושינויים בתסריט על המקום, נמשכה לאורך כל היום. הציוד השכור הזול לא תפקד, "המפיקה המתנדבת" נעלמה, האוכל לא הגיע והשיא היה כשהתאורן ביקש ממני להחזיק בסצינת הרצח את הפנס בגלל שמטעמי חיסכון לא נשכרו עמודים לפנסים.
הייתי יכולה לקטר עוד רבות על הפיילוט שבעזרת השם לעולם לא יושלם ולא יגיע לאף גורם שידור במדינה. אבל דווקא ברגע של ייאוש היתה לי הארה קטנה (יכול להיות שזה קשור לעובדה שהחזקתי מנורה ביד?). הרבה דברים אפשר להגיד על התעשייה הקטנה שלנו: שאין לנו תקציב, שאין מספיק תסריטאים טובים, שהמלהקות בוחרות שוב ושוב את אותם הפנים (וד"ש לסמי הורי!), אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מאיתנו: את ההתגייסות למען המטרה. כל מי שנגוע במחלה הקשה ומהווה חלק מעולם הבידור הישראלי באמת רוצה לתרום כדי שהתעשייה שלנו תתפתח. מפיקים ממשכנים את הבתים שלהם, שחקנים מקבלים משכורת כעבור שנים (הזדמנות מצוינת להזכיר למפיקה של הסרט שעשיתי לפני שנתיים שאשמח לקבל צ'ק קטן) וכולם ביחד נותנים את הנשמה כדי ליצור משהו שישים אותנו על המפה. פיסת אמנות שתיצור כאן תרבות. בזמן ששימשתי כמגדלור וצפיתי ב"במאי המזדקן" מזיע לשחק את התפקיד שכתב ל"בדרן של המדינה", הבנתי ששום עתיד לא צפוי לפיילוט הזה ושים של אודישנים צפויים לי עד לתפקיד הבא. מצד שני, הבנתי באותו הרגע כמה באמת אני אוהבת את המקצוע שלי. כן, למרות כל הקיטורים השבועיים.
נ.ב
אמנות או שנמות. או שנחלטר.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר
לטור הקודם של הסלבריטאית
