פרק 3: הפמליה
פרסומת לפלאפון, כניסה לתחרות בסאנדאנס ונסיעה להקרנות בניו יורק ובאל.איי. המשך יומן המסע של הבימאי והיוצר דרור שאול בדרך אל האוסקר. פרק שלישי בסדרה
עומס
חמישי 23.11.06
כבר כמה שבועות אני לא ישן. הלילות רצופים שיחות לחו"ל ותכנון הנסיעה המתקרבת לניו יורק ולאל.איי לכבוד הקרנות הסרט. הימים גם הם עמוסים - עוד לפני שסיימתי לביים את הפרסומת של זוגלובק כבר החלה פרסומת חדשה לפלאפון. הגיבור בתסריט המצוין שכתבו אנשי משרד הפרסום אדלר חומסקי הוא ילד בן שבע. הלקוחה מפלאפון רוצה ילד מרגש, אבל לא מסכן, החברים מאדלר רוצים ילד עם עיניים עמוקות אבל לא קיטץ', דרור ושרית, המפיקים של חברת ההפקה ראבל, רוצים לצלם בעוד ארבעה ימים ורותי בלום ולבנה חכים, המלהקות, רוצות לחתוך ורידים. על פי החוק בישראל מותר לצלם ילדים רק בשעות אחר הצהריים ורק לכמה שעות. סיוט.
מימין לשמאל: תל אביב-גרמניה-ניו יורק. יורם מורד (קונסול ישראל בניו יורק)
דרור שאול, שני חשביאן (מהקונסוליה), היינריך ניומן (נספח קשרי עיתונות
ותרבות בשגרירות הגרמנית), אוליבר מאהרדט (המייצג הרשמי של הסרטים
הגרמנים בארצות הברית וקנדה). (צילום: פלורין ברקוביץ)
הלחץ עליי גדול. אין לי זמן לעשות טסט לאופנוע, לתקן את החימום בדירה, לגבות את החומר במחשב ולברר עם בזק בינלאומי האם השרת שלהם עדיין מוחק לי את המיילים היוצאים על דעת עצמו. בלחץ הזמן כמעט כל דקה ביום שלי מחושבת. לאט לאט אני מתמחה בפיתוח טכניקות של חיסכון בזמן. את הרמזורים בתל אביב אני לומד להכיר לפי משך זמן ההמתנה לירוק. באיזה רמזור אפשר להוציא שיחה, באיזה אפשר לקרוא SMS ואיפה ממש אפשר לענות "מאחר 10 דק' (-:". במהלך שיחות הטלפון הרבות בספיקר המאולתר שבתוך הקסדה (הטלפון תקוע בין הלחי לקסדה, האוזן והפה עובדים, אבל הידיים נשארות על כידון האופנוע), המצאתי שיטה שבעזרתה אני עונה לממתינה תוך כדי נסיעה בלי שימוש בידיים, רק בעזרת שרירי הלסת. כל שדרוש לכך הוא מסטיק אורביט (שלוש חתיכות לפחות), ואז כשיש שיחה ממתינה לתת נגיסה במסטיק על הסתימה שבשן 14 ימין תחתונה. זה עובד נהדר.
שלישי 28.11.06
23:00. אימייל מקרוליין מפסטיבל סאנדאנס: "החלטנו להעביר את 'אדמה משוגעת' ממסגרת הספקטרום לתחרות הרשמית של הפסטיבל!". הם צריכים ממני אישור מיידי. אני בהלם. לתחרות בסאנדאנס מגישים יותר מאלף סרטים ומהם מתקבלים רק 16. אני מחפש במי להתייעץ, אבל שרון שמיר המפיקה ופיליפה קוברסקי המפיקה השותפה נמצאות באמסטרדם עם הסרט הנפלא "סובינירים" של שחר כהן וחליל אפרת. הגרון מתחיל לכאוב לי. אני מוכיח מנהיגות, מכבה את המחשב והסלולרי והולך לישון.
23:58. קרוליין מפסטיבל סאנדאנס מתקשרת אליי הביתה (אף אחד לא מתקשר אליי הביתה חוץ מהסוקרים של בנק לאומי). היא חייבת תשובה כי בבוקר כבר תצטרך להוציא ידיעת תקשורת עם שמות הסרטים המשתתפים בתחרות.
00:05. אני מתייעץ בטורסטן ריטר, מנהל חברת המכירות שלנו בבוואריה פילמס ומשיג את שרון שמיר ב־SMS. אנחנו נותנים אור ירוק לסאנדאנס להכניס אותנו לתחרות.
רביעי 29.11.06
07:00. על סט הצילומים של פלאפון ניב התאורן אומר לי שבמונית לכאן שמע ברדיו שקיבלנו גם מועמדות לגלובוס הזהב. אני כל כך עייף שאני שוכח שבכלל עוד לא היתה לנו הקרנה לגלובוס הזהב (היא תהיה ב־3.12) ושולח SMS לשרון שמיר ולטורסטן בגרמניה: "אנחנו מועמדים לגלובוס הזהב!". למזלי, כולם מתייחסים בסלחנות לבמאי המבולבל. בהמשך היום מתברר רצף הטעויות: ארגון העיתונאים הזרים פרסם את הסרטים שהתקבלו לתחרות שלו וביניהם "אדמה משוגעת" ו"ימים קפואים" (המצוין לדעתי). אנשי החדשות בקול ישראל קראו לזה מועמדות, ניב דיווח, ואני - הייתי עייף.
10:00. ציפי אנגלישר, מעצבת התלבושות של הפרסומת, אומרת ש"חברות שלה התלוננו על הלבוש שלי בטוקיו. לנסיעה המתקרבת לניו יורק ואל.איי אני חייב ז'קט".
13:00. אדגר טנמבאום, המפיק הצרפתי־ישראלי שלנו, מתקשר לספר לי ששתי חברות הפצה צרפתיות מתעניינות בהפצת הסרט בצרפת. Rezo ולה פילם דילוסאנז'.
14:00. אמנון ליברמן ומיכל אהרוני היחצנים שלנו מעבירים מכתב שכתבתי לארקדי גאידמק. יש לנו 50 אלף דולר ודרושים לנו עוד כ־60 אלף דולר בדחיפות.
17:45. אמיר הספרי, חברי הטוב, שולח אותי לפגישת ייעוץ אצל מושיק תאומים בניסיון להשיג קשר לחברות שיסכימו לסייע לנו לממן את קמפיין האוסקר. תאומים, איש מבריק ויצירתי, שולח אותי חזרה לקשת ו-yes. לדעתו יהיה קשה כרגע להשיג גוף חיצוני שישקיע.
18:00. דליה למדני, אמו של תומר שטיינהוף שמשחק בסרט את דביר, מחברת אותנו ליחזקאל, עובד במשרד ראש הממשלה. שני חשביאן מהקונסוליה בניו יורק מתקשרת להגיד שההקרנה בקונסוליה הגרמנית תתקיים ב־15.12, מצד שני עדיין לא מצאו לי מלון.
19:00. חברתי העיתונאית תמי זר מביאה אליי את קן אלינגווד מה"אל.איי. טיימס" לראיון מעמיק בביתי.
19:30. הקרנה לקניינים בניו יורק בנוכחות טורסטן ריטר מבוואריה פילמס. "תגובות אדירות. בכי וחיבוקים", הוא מדווח, "אבל תכלס - מפיץ עדיין אין לנו".
ההסתערות
שישי 1.12.06
הנסיעה ממש מתקרבת. התוכנית היא כזו: ב־5.12 יש הקרנה של "אדמה משוגעת" בקונסוליה הגרמנית בניו יורק. לשם אני מגיע לבד. למחרת פיליפה קוברסקי תצטרף אליי ותזמין אנשים שהיא מכירה משנותיה הרבות בתחום ההפצה וגיוס מימון בינלאומיים להקרנה שתתקיים ב־7.12 בטרייבקה לחברים ומעצבי דעת קהל.
שרון שמיר תגיע לניו יורק בטיסת לילה ואני אמור להשאיר לה מפתח לחדר במלון. יחד ניסע לאל.איי לעוד הקרנות. ג'ייסון ברזילאי, בן הזוג של רונית יודקביץ', יתרום לנו את דירתו באל.איי ואת מפתחות הג'יפ. במקביל הוא יארגן לנו הקרנה פרטית אצל מישהי רצינית מאוד על המקרן הפרטי שלה בבית. באל.איי יהיו לנו הקרנות, לאנצ'ים, דינרים ומסיבות. כולנו מעודדים מהפרסום של גלובוס הזהב שנכנסנו לתחרות הרשמית שלהם. כל אמצעי התקשורת הבינלאומים מדווחים על 16 הסרטים שהתקבלו לתחרות בסאנדאנס וביניהם "אדמה משוגעת".
שבת 2.12.06
10:00. עריכות לפלאפון. סימון העורך מבקש שלא להזכיר יותר ביומן את שמו כי עדה, אמה של אשתו, דואגת אם אני אומר עליו שהוא חולה. תמורת זה הוא מוכן להחליש את המיזוג בחדר העריכה.
20:00. משרד הפרסום מאשר את הסרט.
שני 3.12.06
10:00. הקרנה ללקוחות פלאפון. את הסרט הם אוהבים, הבעיה שבין האנשים הרבים שנדחסים לחדר העריכה, אני כבר מזהה שאחד מהלקוחות חיוור והדבר מעלה אצלי חשש לווירוס ודז'ה־וו לנסיעה האיומה לטוקיו. יעל גרזון מאדלר מגלה להם שאני היפוכונדר וכולם צוחקים עליי. כאן המקום להבהיר שגם אם אני היפוכונדר, עדיין וירוסים רודפים אחרי.
14:00. מסדר ציודים אצל אביבה הרוקחת, כל החסרים מולאו, כל האנטיביוטיקות בתוקף.
16:00. בני זאבי הספר מיישר לי את הפאה ומודיע לי שמבחינתו אני יכול להצטלם עם כל שגריר ובפרט עם הגרמני בניו יורק.
17:00. רישיון בינלאומי בתוקף.
19:00. המשך עריכות פלאפון עד 22:30.
23:30. מייל מטורסטן עם עוד הימור שלו לתשיעייה שתעלה לשלב הבא:
"The Lives of Others" ,"Volver", "Water"
"Blackbook" ,"Sweet Mud" ,"After the Wedding"
"Pan's Labyrinth" ,"Grbavica" , "Family Law".
שלישי 5.12.06
08:30. ישנתי רק שלוש וחצי שעות ואני מאחר לשדה התעופה בטירוף. פקק בכל מרכז תל אביב. הזמנתי מונית מארבע תחנות שונות ואני עוד מחכה ברחוב.
10:00. היום הזה אומנם החל ברגל שמאל, אבל בדלפקי קונטיננטל בשדה התעופה חל השינוי לטובה. דיילת הקרקע הישראלית שואלת למה המזוודה שלי כה כבדה ואני מסביר לה שהיא מלאה די.וי.די, תיקי עיתונות ופוסטרים של "אדמה משוגעת". בלי להרים את הראש היא שואלת "מה לך ולהם?" ולאחר שאני אומר לה, היא מלבינה ומחייגת לכל הדיילות האחרות ואומרת להן: "את לא מאמינה, עומד מולי הבמאי של 'אדמה משוגעת'". המולה רבה מתפתחת באזור A, הדיילות מתחילות להתלחש, אני מקבל מושב מעולה ואת המושב שלידי היא סוגרת, יען כי יהיה לי נוח לשים עליו את הנייד.
ניו יורק
שלישי 5.12.06
16:30 (שעון ניו יורק, זאת אומרת 01:30 שעון ישראל). נחיתה בניוארק. עליי להגיע למלון במהירות, להתארגן, בעוד שלוש שעות הקרנה בקונסוליה הגרמנית.
19:30. הקרנה בקונסוליה הגרמנית. את האירוע ארגנו לנו יורם מורד ואנשי הקונסוליה הישראלית בניו יורק שיוצאים מגדרם לסייע לנו ומקיפים אותנו בהמון חום והרגשה ביתית.
21:00. קבלת פנים בשגרירות. קר, וכמה עשרות מוזמנים, אוהבים את הסרט, ומספר לא מבוטל של מבוגרות שלועסות בפה פתוח ונזכרות בילדותן בכפר סאלד.
22:00. אוליבר מאהרדט, נציג הקולנוע הגרמני באמריקה וקנדה, מסביר לי שללא מפיץ אמריקאי אין לנו סיכוי. "תפתח את העיתונים", הוא אומר, "ותראה מה עושים המתחרים שלנו". עכשיו זה שלושת השבועות הכי חשובים, הוא קובע. "אם לא נמצא מפיץ אמריקאי, אין לנו סיכוי".
בלילה הזה אני ישן רע מאוד. בניו יורק מינוס שש מעלות. אני חולם חלומות מסויטים. ב־04:00 בבוקר אני מתעורר בחדר הזר מקולות שאני שומע. בטוח שמישהו בא לגנוב לי את הלפטופ, אני לוקח קולב פלסטיק חד פעמי של סליו ויוצא לסלון חדר המלון. שרון שמיר הגיעה. איזה קור בניו יורק, הא?
דרור שאול, במאי הסרט ``אדמה משוגעת``, שסרטו נבחר לייצג את ישראל בתחרות האוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר, נמצא בעיצומו של המרוץ אל הפסלון הנכסף. צוות ההפקה מתרכז בהשלמת גיוס מימון לצורך פרסום הסרט באמצעות חברת ההפצה הבינלאומית בקרב חברי האקדמיה האמריקאית לקולנוע, ונערך למערכה הלא פשוטה מול 60 סרטים שונים מרחבי העולם, בהם סרטו של הבמאי הספרדי המוערך פדרו אלמודובר. בימים אלה מתחיל שאול את מסעו בארצות הברית כדי להריץ קמפיין לבחירת הסרט, כאשר ב־13.1 יוכרזו תשעת המועמדים בקטגוריית הסרט הזר, ב־23.1.
המרוץ המשוגע לאוסקר:
