סיכום השנה: איזה רגעים תקחו איתכם מ-2006?

כן, את האירועים הבולטים של השנה, ספורטאי השנה, הסיפורים המצחיקים וכו' כולם מכירים. אבל לספורט העולמי, למרות שהוא לרוב לא משלנו, יש הרבה פנים שיכולים לחדור ללב. במסגרת סיכום 2006, כמה מחברי מערכת ynet ספורט בחרו את הרגע שעשה להם משהו מיוחד. הבמה כרגיל פתוחה, ומזמינה אתכם להוסיף את הרגע האישי בתגובות.

רק לחכות לנכדים

הספורט מספק לא מעט רגעים יפים ויפים פחות לאוהדיו, אבל בכל מקרה מדובר ברגעים שאתה יודע שלא תשכח לעולם. מהסוג שתספר עליהם לנכדים. כאלה היו נס ז'לגיריס, הפיינל פור בתל אביב, השער של אלי אוחנה באוסטרליה, ה-0:5 של נבחרת ישראל על אוסטריה, ה-0:5 של דנמרק על ישראל, אלכס אברבוך ו'התקווה' במינכן. בעונה הנוכחית עוד לא היו רגעים ספורטיביים מדהימים שייכנסו לפנתיאון, אבל יש ערב אחד שאני אקח איתי.

ריקי בהיכל. עוד מעט אחרים יסחבו לו את התיק (צילום: איי אף פי)

לכאורה, לא היה שום דבר בלתי נשכח במשחק השגרתי בין מכבי תל אביב לבדאלונה ב-16 בנובמבר. ובכל זאת. ראיתי שם בגודל טבעי ילד בן 16 בשם ריקי רוביו, רגע או שניים לפני שהוא הופך לדבר הענק הבא. בכל פעולה שלו אפשר להבין על מה כולם מדברים. ביציאה מההיכל ראיתי אותו מקרוב, ובניגוד לחבריו לקבוצה, אני לא ביקשתי ממנו לסחוב לי את התיק. עכשיו רק נשאר לי לחכות לנכדים.

אהרל'ה ויסברג

קדושים מעונים

בשנת 79 לספירה נמחתה העיר פומפיי מעל פני האדמה בעקבות התפרצות הר הגעש וזוביוס. אלפיים שנה לאחר מכן, ניו אורלינס שהוחרבה בגלל הוריקן קתרינה, חוזרת לחיים בזכות הר הגעש שלה – הסופרדום. המבנה העצום, סמלה של העיר, הוסב למקלט חירום, אך בקושי שרד את התופת. בניסיון נואש לשקמו, הושקעו 185 מיליון דולרים לצורך שיפוצים, שארכו יותר משנה. היום, מעטים בניו אורלינס חושבים שמדובר בטעות.

ב-25 לספטמבר השנה נפתח האיצטדיון הקשיש (הוקם ב-1975) במשחק חגיגי של הניו אורלינס סיינטס מול אטלנטה פלקונס. הקבוצה המקומית שבה להופיע מול הקהל המקומי שלה אחרי שנת גלות כפויה בטקסס.

הסופרדום ביום ההולדת השני שלו. אולם ומלואו (צילום: איי פי)

טאצ'דאון ראשון של המארחים על משטח ה'אסטרו-טורף' הרים את 70 אלף האוהדים הנרגשים ביציעים ורבים אחרים ברחבי ארה"ב (וגם את כותב שורות אלה בתל אביב, ישראל, ב–4 לפנות בוקר). זה נגמר בניצחון אדיר 3:23 על מייק ויק ולהקתו – התפרצות וולקאנית של ממש בלבו של ה'ביג איזי' - רחוב פוידראס, מספר 1500.

אירוע הספורט של השנה? הרבה יותר מזה, מדובר באירוע היסטורי של ממש בדברי ימי ניו אורלינס, הסיינטס, וגם שלי כאוהד. הקבוצה הפכה לסיפור המדהים של השנה בספורט האמריקני: גם היא כמו הסופרדום קמה לתחייה מההריסות בדרכה המדהימה אל הפלייאוף. כמו עירה ובניגוד לפומפיי הוותיקה, גם היא זכתה לגאולה, אחרי שהוטבלה כולה במי אגם הפונצ'טריין הסמוך.

אמיר בוגן

היום אפור מאוד 

שנתיים רצופות בהן נבחר רונאלדיניו לשחקן השנה בעולם התמצו באליפות ספרד ואליפות אירופה עם ברצלונה, ששיחקה בעיני את הכדורגל היפה ביבשת. החיוך והשיניים של המאסטרו הפכו לסימן היכר לכדורגל יפה ומהנה. אם רק היתה ברזיל זוכה בגביע העולמי, הכל יכול היה להיות מושלם עבור רונאלדיניו. אף אחד לא היה מעיז שלא לבחור בו פעם שלישית ברציפות לתואר. אז הוא כבר היה נחשב לאחד מהגדולים באמת.

רונאלדיניו וקנבארו. מי פחות ומי יותר? (צילום: איי פי)

במקום זה קיבלנו את איטליה כאלופת העולם, אחרי 1:1 בגמר, פנדלים ומשחק שממנו נזכור בעיקר את הראסיה של זידאן. פאביו קנבארו האפרפר שהניף את הגביע, נבחר לשחקן השנה בשתי התחרויות החשובות. בלם נבחר לשחקן השנה בעולם. מצטיין, חרוץ, יעיל וטוב ככל שיהיה, קנבארו לעולם לא ייצג כדורגל מבריק, יפה ובעל השראה ודמיון. מה זה אומר על הכדורגל שנראה בשנה הבאה? בואו נקווה שב-2007 נראה יותר מהרונאלדיניואים שבעולם, ובלי להעליב אף איטלקי גאה - קצת פחות קנבארואים.

ירון ניר

פורצה איטליה

9 ביולי, ברלין. 24 שנה חיכינו, אוהדי איטליה לרגע הזה. פביו קנבארו מניף את הגביע. חצי שעה בדיוק לאחר שזידאן התנהג כמו פרחח ונגח במטראצי, נעשה צדק, והנבחרת החזקה ביותר במונדיאל 2006 זכתה בתואר. נכון, בקושי עברנו את אוסטרליה, ובחלק מהמקרים גם לא שיחקנו כדורגל מלהיב.

אמא, הבאתי גביע. פביו קנבארו (צילום: איי.פי)

אבל, אף נבחרת לא היתה ראויה יותר לתואר. ברזיל ורונאלדיניו היו שבעים, ארגנטינה היו לוזרים כרגיל, וגרמניה הציגה כדורגל נהדר, אבל חסרה את הקילר אינסטינקט הדרוש לאלופת עולם. בעוד בארץ המגף חקרו את השחיתויות, מרצ'לו ליפי הצליח לגבש את אחת הנבחרות הכי חזקות מנטלית מאז ומעולם בסקוודרה אזורי. בופון נעל את השער, קנבארו ניקה כל מה שזז, מטראצי עיצבן את מי שצריך, ודל פיירו הנסיך הבקיע שער מדהים בחצי הגמר מול גרמניה. פורצה איטליה, זה הרגע הכי מתוק שלי ב-2006.

עודד שלו 

אימפריות נופלות לאט

עד כמה שנדמה לנו שהתרבות בישראל פתוחה כל כך ומגוונת, המצב רחוק מלהיות כזה. השנים האחרונות רק הדגישו את השתלטות האמריקניזציה על האטמוספירה ממנה אנחנו צורכים אוויר תרבותי, עוד סיבה לשמוח מכישלון אמריקאי מהדהד שהבליט זחיחות מרגיזה. נבחרת ארצות הברית בכדורסל שוב לא זכתה באליפות העולם, והכוכבים האינדיבידואלים הבינו שאפילו לדרך של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות יש גבול.

אני לא שאק, בייבי. ווייד סובל מול סחורציאניטיס (צילום: איי פי)

למרות שהתהדרו בכוח האש הנוצץ - לברון ג'יימס, דוויין ווייד, כרמלו אנתוני וסטארים אחרים, הם הפסידו. היוונים של ינאקיס, עם דיאמנטידיס ופפאלוקאס המבריקים, שוב הבליטו משחק קבוצתי חכם בחצי הגמר האדיר, HELLAS הפכה ל-HELL. התבוסה שספג יוון מספרד בגמר רק הפכה את המפלה האמריקאית לברורה יותר, התירוצים והחיסורים לא תופסים הפעם.

קשה שלא לעשות את ההקבלה מהרמה הספורטיבית לזו המדינית-חברתית. ארצות הברית רוצה לחנך את העולם ללכת בדרכה, לא טורחת כמעט להביט לצדדים, וגם אנחנו פה לרוב מהנהנים בהכנעה - בכל תחומי החיים (כן, גם הטקסט הזה גדוש במילים לועזיות). לפחות בכדורסל, האימפריאליסטים המודרניים ראו שיש עוד דרכים להגיע למטרה.

גידו רן

סנפיר הרם

לפני שש שנים, למשך שבועיים ויומיים היה תחליף אלוהי למייקל ג'ורדן. קראו לו איאן תו'רפ, ואולימפיאדת סידני 2000 היתה שלו. הטורפדו היה רק בן 17 כשמיליוני מעריצים, כרזות ענק וכותרות מפוצצות חיכו לו באוסטרליה כולה, לפני שקפץ לבריכה האולימפית ולא השאיר אף אחד אדיש.

איאן ת'ורפ. תודה על כל מה שנתת (צילום: איי פי)

תשע מדליות אחר כך (חמש בסידני, ארבע באתונה 2004), ולאחר יותר משנה בלי תחרויות, החליט השחיין הגדול ביותר בעשור האחרון לתלות את הסנפירים. הוא לא פרש באקורד צורם כמו זידאן, לא אחרי נפילה איטית כמו אגאסי ולא בעקבות אובדן התואר העולמי כמו שומאכר. פשוט הספיק לו.

אז, בסידני 2000, צפיתי בו מקרוב (יחד עם אלפים אחרים) מנופף לשלום במצעד המסורתי של סיום האולמיפיאדה. אני הייתי אז עובד תחנת דלק בחופשה, היום אני עיתונאי. הוא היה אז ספורטאי על, היום הוא מובטל. “אם למישהו יש עבודה בשביל שחיין עבר אולימפי, אשמח לשמוע", אמר ת'ורפ בהודעת הפרישה. לי אין הצעות, אבל יש לי מילה אחת: תודה.

סער הס