בייבי בום
הסלבריטאית טובעת בתוך צונאמי ההריונות ששוטף את הביצה ושוקלת ללכת בעקבות אנג'לינה. דילמת הביוץ
שלושת המשפטים האהובים על כל דוגמנית שאני מכירה הם: "מה, יפה עליי הסמרטוט הישן הזה?", "אני אוכלת כמו סוסה ולא משמינה" ו"חודש אחרי הלידה כבר חזרתי למכנסיים מהתיכון". את המשפטים הללו, ובעיקר את האחרון שבהם, אני נאלצת לשמוע בכל פעם שאני פוגשת לקפה את "הדוגמנית במיל'" שהשריצה לאחרונה את בתה הקטנה.
עד לפני כמה חודשים נאלצתי לשמוע רק את הסיפורים שלה ("היא אמרה גע־גע", "יש לה גזים כבר יומיים" ו"רשמתי אותה לסוכנות דוגמנות לתינוקות"), אבל לאחרונה אני נאלצת לשמוע הבלים מהסוג הזה מכל עבר. אין לי מושג מה קרה בחודשים האחרונים, אבל מתרחשת עלינו תופעה חברתית מדאיגה: כולן בהריון. זה התחיל עם אפרת רייטן, אילנית לוי, שירז טל, סנדרה רינגלר, שלי חזן, המשיך עם מלי לוי, איה קרמרמן, אילנה ברקוביץ', מירי בוהדנה ולאחרונה עם אדיר מילר ואשתו. אה, וגם השכנה שלי ושרון איילון.
לשמחתי הרבה, יש לי עוד כמה שנים עד שהביציות שלי יצעקו "הצילו", כך שבינתיים אני מתעלמת מהחצוצרות שצווחות בקול חלוש "תינוק!!!". באותה מידה אני מנסה להתעלם מ"הפולנייה" שמנפנפת לי בכל ארוחת שישי שכל האחיות שלה הפכו כבר לסבתות ורק היא עדיין לא. גם ההיכרות האינטימית שלי עם "הפסנתרן" שמוכן לעשות לי ילד בכל רגע נתון (ובעיקר, פור גוד סייקס, בבקרים!) לא גורמת לי לזוז מהאג'נדה החברתית שאימצתי לעצמי. אני, כמו מדונה ואנג'לינה ג'ולי, מעדיפה לאמץ ילד נטוש באפריקה. א. כי שחור זה מרזה. ב. כי יש עוד דרכים לקבל שער אחורי ב"ידיעות אחרונות" (חוץ מלהצהיר שאני שוקלת לעזוב את הארץ). ג. כי חבל להרוס את הגזרה שאני עובדת עליה באינטנסיביות כבר שלוש שנים.
כן, שמעתי את השמועה שילד זה ההגשמה הנשית הכי גדולה ביקום, אבל באותן אוזניים גם שמעתי שתינוק הוא נשיקת מוות בטוחה לקריירה שלך. ושאף אחד לא ינפנף לי באפרת רייטן ובסיגל שחמון שמצליחות לשלב קריירה ואימהות. סליחה, אבל לקמפיין את "מתאים לי" במצב בטטה זו ממש לא פסגת החלומות שלי.
בתחילת השבוע ישבתי לארוחת ערב בג'וז ולוז עם "הדוגמנית במיל'", התינוקת בעלת התחביב לאכול ירקות, חביתות, לחמים, שפתונים ופלאפונים, ו"המבוגרת", שגנבה לאחרונה זרע של מישהו שאכל איתה בקנטינה ושאורנה בנאי היא ההשראה שלה למודל משפחתי. אחרי שסיימנו את ארוחת הערב הדיאטטית שלנו (סלט שורשים ומי ברזים) עלתה שוב השיחה של "ומה איתך? מתי את מתכננת ילד?".
"רק תדעי שהיתרון הכי גדול בהריון הוא שאפשר לאכול כמו חזירה", אמרה "הדוגמנית במיל'" בזמן שהקופה הקטנה והשעירה שלה (מישהו צריך להגיד את האמת!) פלטה עליי נוזל לא ברור. "חוץ מזה, התקשורת מתה על אמהות טריות", אמרה "המבוגרת" תוך כדי הורדת חצי בקבוק ערק, "מקבלים מהם בוק תמונות במהלך ההריון ואחרי הלידה ותמיד יש איזה יחצן זריז ששולח עגלה חינמית תמורת תמונה אקראית בשדרות רוטשילד, כפי שעשו לאיתי אטיאס ואשתו".
לרגע אחד כמעט השתכנעתי שכן, ילד, זה בדיוק מה שחסר לי בחיים. בזמן ש"המבוגרת" התלבטה בקול בין לידה טבעית בבית ללידה מפוצצת סמים מרגיעים (סמים, ברור!), נשמעה סירנה עולה ויורדת בצורת צווחות תינוק שהרחיקה אותי מהתינוק העתידי שלי וגרמה לי לפנטז על איך כמו אנג'לינה ג'ולי אני מאמצת לי תינוקת הרחק מכאן. משהו בסגנון של:
10:00 נחיתה בזמביה.
12:00 ארוחת צהריים עם המנהל האישי שלי בהילטון זמביה.
14:00 הלידה.
16:00 מסיבת עיתונאים וחשיפת המשקל (לא שלי!).
18:00 קניות לתינוקת ולאמא.
20:00 ארוחת ערב ומועדון (התינוקת עם האופר).
22:00 טיסה לישראל.
את הפנטזיה שלי קטעה "המבוגרת" שהיתה עסוקה בלפנטז על השם שתעניק לתינוק/ת, שם שיעורר רעש במדינה ויכתיב טרנד חדש. "אם יהיה לי בן אקרא לו עלם ואם תהיה לי ילדה ליאונה", היא קשקשה. כל זה מיד גרם לי לתהות למה כל מפורסם חייב להמציא את הגלגל ולקרוא לבן שלו ליאם, אילם, הילם או עילם? ועוד לא אמרתי מילה על משי של ריטה או סורי של טום קרוז. סליחה, אבל מה רע ביוסי ודקלה?
"תראי איך היא אוהבת אותך", אמרה "הדוגמנית במיל'" בזמן שדחפה לי לידיים את היצורה שלה רק כדי שתוכל לסדר את הבגד שיושב על הגוף המושלם שאליו חזרה מיד אחרי הלידה, "את חייבת לעשות כבר ילד".
בלילה, אחרי השיחה שלנו, חשבתי על זה שדווקא בא לי לעשות ילד, אבל שקודם כל אני צריכה למצוא בעל, שזה תיק בפני עצמו. חוץ מזה, הדבר האחרון שאני רוצה הוא שמדורי הרכילות יפשפשו לי בכיסים או ישפטו אותי כמו ששופטים את מיכל אמדורסקי, שמשאירה את הילדה שלה בבית ויוצאת לפזז במועדונים. גם לא ממש בא לי שיצלמו אותי מסיעה את הילד שלי על הטוסטוס בלי קסדה, כמו שקרה לאורנה בנאי. כי ככה זה בתקשורת.
את צריכה להיות גם אמא למופת, גם לנהל קריירה מדהימה ובנוסף להיות סמל מין. חשבתי על זה שגם לא ממש בא לי להפיל על הילד שלי מערכת ציפיות שהוא צריך להיראות כמו האמא ולהיות מוכשר כמו האבא (זאת אם אצליח לשים את הידיים שלי על עפר שכטר) ושהדבר האחרון שחסר לי בחיים הוא שיצור זב חוטם יגדל להיות ילד זועם, שיכתוב עליי ביוגרפיה מרושעת על כך שהשקעתי בקריירה שלי יותר ממנו, או לחלופין יצטרך לפתוח טלוויזיה כדי לקבוע דייט עם אמא שלו.
אז בינתיים, למרות שהגוף שלי מתחיל לאותת לי, דחיתי את התוכניות שלי לילדים לתאריך יעד לא ידוע. אולי אי שם, במאי 2112. כל זאת כמובן ניתן לשינויים ברגע שיגיע האבא הנכון. וכן, "הפנסתרן" הוא אופציה רצינית.
נ.ב.
הנחמה הגדולה היא שאחרי הלידה אוכל להוציא קלטת ילדים ולהמציא את עצמי מחדש בתור ציפי שביט.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר
