כולם אוהבים את "בוראט"
ב-2006 הצטמצם עוד יותר הפער בין המבקרים לקהל. רוצים הוכחות? הביטו ברשימת הסרטים שבחרתם: "השתולים", "הר ברוקבק", "טיסה 93". אהרון קשלס על מגמה עולמית מפתיעה, ולמה כולם לא יכולים בלי "בוראט"
הנכם רשאים לשפשף את עיניכם כאוות נפשכם אבל אתם, גולשי ynet, הכתרתם ברוב קולות את "בוראט" כסרט הגדול ביותר של שנת 2006 במשאל שערכנו בשבוע האחרון. אם להודות באמת, הדבר אינו מפתיע, שכן "בוראט" מככב במרבית הטבלאות, הביקורתיות והעממיות, שסיכמו את השנה הלועזית החולפת ולמעשה מסמן את שיאה של מגמה עולמית מפתיעה.
השנה יותר מכל שנה אחרת הפער הנודע לשימצה בין רצון העם לגחמותיו של מבקר הקולנוע הצטמצם עד נעלם. מתברר שכולנו, או לפחות חלק גדול מאיתנו, רצינו לומדים תרבות אמריקה בשביל נהדרת קזחסטן. ואולי יותר משהסרט היה משעשע, היה מהנה לראות כיצד כל חוקרי וכתבי הקולנוע מנסים להסביר את התופעה התרבותית על שם סשה ברון כהן. ואמנם, מלבד ניסיון או שניים מוצלחים, כל הרהור פילוסופי בדבר האודיסיאה הקזאחית הרגיש כמו פרודיה על הדבר עצמו. דומה כי כהן השכיל לעשות לביקורת הקולנוע את מה שעשה לכל אחד מקורבנותיו התורנים בסרט, כאשר כל נגיעה בו וביצירתו הופכת לרגע היסטרי בלתי נשכח.
"בוראט". תופעה תרבותית
בהמשך הרשימה תמצאו את "הר ברוקבק" של אנג לי, אבל גם הרגע הקולנועי שמיטיב להנציח אהבת גברים, או לחלופין סקסי טיים, על המסך שייך לבוראט ולמפיקו המצודד, אזמאט בגאטוב, שסופרים יחדיו עד 69 ואף מספקים את אחת השורות הרומנטיות של השנה: My moustache still tastes of your testes!
במקום השני תמצאו קונצנזוס נוסף ביניכם ובין הביקורת העולמית כמו גם הישראלית: "השתולים", שמציין את שיבתו של מרטין סקורסזה לטריטוריה האהובה עליו ועל צופיו, רחובותיה הזועמים של דרמת הפשע, עם שינויים קלים: במקום ניו-יורק - בוסטון, במקום מאפיה איטלקית - גנגסטרים אירים, במקום רוברט דה נירו צעיר ואידיאליסט - ליאונדרו דיקפריו, במקום רוברט דה נירו צעיר ונרגן - מארק וולברג ובמקום רוברט דה-נירו מבוגר ושטני - ג'ק ניקולסון שהתבלבל קצת עם "המכשפות מאיסטוויק".
לגבי נחיצותה של הסצינה הסופית ובה דוגמן התחתונים לשעבר, מארקי מארק, מציג את קולקציית הניילון החדשה של קלווין קליין, ניתש עדיין ויכוח סוער כמו גם על הדימוי החותם את הסרט (העכברוש המכרסם, זוכרים?) שמעלה את הסאבטקסט הפוליטי על פני השטח ומאיים להטביע את אולם הקולנוע במימיו של נהר המיסטיק. אגב, מי שלא צפה בגרסה האסייאתית המקורית והנעלה, "דרך ללא מוצא", בכיכובם של טוני לונג ואנדי לאו, מוזמן לעשות זאת כבר עכשיו.
במקום השלישי מנצנץ מופע הראווה עתיר הפיקסלים ונעדר התסריט, "שודדי הקאריביים 2: תיבה של איש מת". לדעתנו, מדובר במפעל החלומות האמריקני במירעו. יצירה צינית, חלולה וחסרת מעוף, שמבקשת לבחון כמה רחוק ניתן להפליג ללא סיפור, דמויות, תחכום, עידון ולב אבל עם 45 דקות של אקשן מרהיב. מתברר שרחוק מאוד, היישר לחלק האחרון והמסקרן (?) ששוב ניחן בשם ארוך במיוחד: "שודדי הקאריביים 3: אין לנו מושג על מה הסרט הנוכחי אבל אם נצמיד כותרת משנה ממש ממש אבל ממש ארוכה אנשים יחשבו שיש גם תוכן של ממש ליצירה".
במספר ארבע תמצאו את ההפתעה הגדולה ביותר, עיבודו הקולנועי של דיוויד פרנקל ל"השטן לובשת פראדה", שגם הוא מצא אוהבים בקרב שני המחנות. הסרט, שמתהדר בהופעות מרנינות של אן האתאווי ומריל סטריפ, גרם ללא מעט מבקרים אמריקנים להיזכר בקומדיות קלאסיות מתקופת הזוהר של הוליווד. דיוויד דנבי מה"ניו יורקר" אף הגדיל לעשות כשהשווה את עבודתו של פרנקל למלאכתם של במאים מפוארים כמו ג'ורג' קיוקור ("סיפור פילדלפיה") וסטנלי דונן ("שיר אשיר בגשם"). אנחנו נסתפק בתואר שהעניקו לו בכתב העת "אמפייר": " 'וול סטריט' של המאה ה-21". ואולי אם נדייק יותר נכתיר אותו כ"נערה עובדת" של המאה ה-21.
במקום החמישי שוב שיתוף פעולה ביניכם ובין הביקורת הישראלית: "הר ברוקבק". כותב שורות אלה קצת פחות התרשם ממופע הרגש של אנג לי והעדיף את עבודתו של האחרון ביחס לרוכבים ברמה דווקא במערבון הלא מוערך דיו, "לרכוב עם השטן". ובכל זאת, "הר ברוקבק" ראוי לסגידה ולו בזכות יבול הפרודיות שהוא ניפק עם צאתו לאקרנים. זוכרים? הית לדג'ר וג'ייק ג'ילנהול עושים את זה "כמו שפנים" ואילו כאן הם כבר "מכים שנית".
מספר 6 שייך ל-007, ובכך הופך את "קזינו רויאל" לסרט האקשן המועדף עליכם השנה. בצדק. רגע לפני שסדרת בונד האלמותית הופכת למיצג גימיקים לא רלבנטי – אנחנו עדיין מתאוששים מהמכונית מדגם "דנידין" שהוצגה בפרק הקודם - היא מבצעת סיבוב פרסה מבורך ומיישרת קו עם סגנונה הקודר והפרנואידי של סדרת הריגול הפופולארית העוקבת אחר הרפתקאותיו ותלאותיו של ג'ייסון בורן ("זהות במלכודת").
לזכותו של "קזינו רויאל" יירשמו גם שני הישגים נוספים. אחרי "בוראט" הוא ראוי לכתר "הסצינה הגברית הפרברטית של השנה" בשל הפרשנות החדשה שהוא מעניק למשחק ילדים אהוב, הכולל חבל קפיצה ואת שירתן המלבבת של המילים הבאות: "אני מזמין את בונד ליום הולדתי בשעה ...". "קזינו רויאל" אחראי גם למרדף המופלא של השנה כששיגר את סוכן הוד מלכותה בעקבותיו של פרחח שיודע דבר או שניים על הספורט הלאומי החדש בצרפת, הפארקור.
במקום השביעי תמצאו את "טיסה 93" שמפגיש אותנו עם מפגן הבימוי הטוב של השנה - לצד זה של אלפונסו קוארון ("הילדים של מחר", מקום 14 אצלכם) - באדיבותו של פול גרינגראס ("זהות במלכודת"). קולנוע אינטנסיבי שמציג את כוחה האותנטי המשכר והמשקר של מצלמת הכתף ויכולתה להציב כל צופה בנעליהם ההרואיות של יושבי טיסה 93 ואף לגרום לו להתפלל, כאילו כרע לצידם של הקורבנות העתידיים, לגורל אחר.
במקום השמיני קיבלנו הוכחה שאיש מאיתנו לא הוטרד במיוחד מדילוגי הספה של טום קרוז אצל אופרה ווינפרי, ממנהגי האכילה שלו, מהדיווחים על סך הכנסות מאכזב בארה''ב ומפירוקה של שותפות ארוכת שנים בין הכוכב האמריקני לאולפני פארמונט. לא, לא, אתם העדפתם ללכת ולשפוט את ביצועיו של קרוז על מסך הכסף וקבעתם ש"משימה בלתי אפשרית 3" שני רק ל"קזינו רויאל" בכל הקשור לזירת האקשן.
ואמנם, "משימה בלתי אפשרית 3" הוא הטוב בסדרה המתחקה אחר מעלליו של איתן האנט (ויסלחו לנו בריאן דה פלמה וג'ון וו). ג'יי ג'יי אברמס, מעריץ ידוע של התוכנית המקורית, מייבא לא מעט מתחבולותיו התסריטאיות (לולאות מתח בטור הנדסי אינסופי) והאסתטיות (צילומי תקריב דווקא ברגעי האקשן הגדולים) שהקנו לו תהילת עולם טלוויזיונית ("אבודים") ומספק את גרסת הביון האולטימטיבית לעלילות "סופרמן 2".
במספר תשע אנחנו רושמים את ההפתעה השנייה: "דז'ה וו". כאמור, יש סרטים שנדרשת שנה כדי להעריכם אבל לכם, כמו גם לנו, היה די בחודש כדי להציב גבוה ברשימה את תשובתו המסחררת, ההיפרקינטית והמופרכת עד אובדן הכרה של טוני סקוט ("רומן על אמת") לחידת הזמן המיתולוגית של כריס מרקר ("המזח"), או לחלופין, לזו שנשאל האיש, השריר והשפגט הנצחי, ז'אן קלוד ואן דם, ב"טיימקופ". ציון מיוחד לשבח יוענק לדנזל וושינגטון בתפקיד המדריך האמין ונוסך הביטחון שנדמה כי כרגע לא קיימת סחורה שלא היינו קונים ממנו. חוץ מאופנת ננסי מאיירס.
את רשימת עשרת הגדולים שלכם חותמת הפתעה נוספת, הקומדיה השנתית מבית מדרשו של אדם סנדלר, "קליק", המעלה סוגיה שהייתה שולחת לא מעט אנשים לכביש המהיר תוך רצון לבחון את עמידותם לצמיגיהן הרועמים של משאיות ענק והיא: מה היה קורה לו פרנק קוראצ'י, הבמאי של "נער המים", היה מפקיד שלט פלא שמאפשר לסנדלר לשלוט ביקום?
התשובה כואבת פחות מן המצופה ואף מוכיחה מחדש כי בכל פעם שסנדלר נאות להוריד את מפלס ההפרשות אל מתחת לקו האדום משהו טוב קורה לסרטיו (ע''ע "זמר החתונות" ו"מוכה אהבה"). שם, בין הרוב לשניידר, בין דדיים שופעים המקפצים בהילוך איטי לנפיחה רועשת שמשוגרת לעבר פניו של דיוויד הסלהוף, תמצאו יצירה נוגה עד כאב על אהבה וזכרון בעידן השעתוק והשעבוד המכאניים.
להתראות ב-2007 ועד אז – יאגשמאש!
בהמשך הרשימה:
11. "כרוניקה של אקדח" .
12. "סופרמן חוזר".
13. "לחזור".
14. "הילדים של מחר"..
15. "מיס סאנשיין הקטנה".
16. "מוכרים בלבד 2".
17. "נחשים על המטוס".
18. "מיאמי וייס".
19. "מדריך לחיים בכפר".
20. "הולך בדרכי".
