פורנו לבורגנים
האופן שבו "בבל" בוחר לנצל ולסחוט את חולשותיו ורגשותיו של הצופה אינו שונה מקולנוע פורנוגרפי טהור, רק שבמקום תנוחות יש שרשרת של טרגדיות בינלאומיות שנועדו לספק את התאווה שלכם
צפו בקטע מהסרט
אם אי פעם הוקרנה על מסך הכסף יצירה פוליטית ומהורהרת שניתן להגדירה בסופו של יום כקולנוע פורנוגרפי טהור, הרי שתהיה זו עבודתם המשותפת החדשה של הבמאי אלנחדרו גונזלס אינאריטו והתסריטאי גיירמו אריאגה, "בבל".
אמנם לא מדובר באירוע שמנציח על האקרנים את הצטחצחותם המיקרוסקופית של איברי רבייה זקורים ורפויים, אבל האופן שבו הוא בוחר לנצל ולסחוט את חולשותיו ורגשותיו של צופה הקולנוע אינו שונה מאופיים של סלילי הצלולואיד שעשו את דרכם לקולנוע "תמר". תרצו, מדובר בסרט הפורנו הראשון שנוצר עבור האינטלקטואל הבורגני בעל המצפון החברתי העירני, כאשר את סדרת החדירות הגסות והתנוחות הווירטואוזיות מחליפה הפעם שרשרת של טרגדיות בינלאומיות, האמורה לספק את תאוותו של כל מי שמפיק הנאה מאקט של הלקאה עצמית הנערך בפומבי.
"בבל" הוא הפרק עימו אינאריטו ואריאגה מבקשים לחתום את הטרילוגיה הכואבת והמייסרת שהחלה עם "אהבה נושכת" והמשיכה עם "21 גרם". ובטרילוגיה, כמו בכל טרילוגיה, על כתפיה של האפיזודה המקנחת לעולם מוטלת האחריות השמורה לרץ האחרון במרוץ שליחים. עליה להחיש את צעדיה ולהגביר את עוצמתה כך שהאיגרת תגיע ליעדה הנכסף בזמן שיא.
הדמות המורכבת היחידה. מתוך "בבל"
ואכן, בדומה למתרחש במחוזותיהם של סרטי המשך הוליוודיים, גם אינאריטו סבור שאיכות ניתנת לכימות מדויק ולפיכך הוא מבקש להכפיל ולשלש את הישגיהן הבלתי מבוטלים של שתי יצירותיו הקודמות. במקום לשון אחת ב"בבל", כמתבקש משמו, תקשיבו כבר לבליל שפות זרות, במקום מרחב גיאוגרפי אחד (מקסיקו או ארה''ב) תקבלו ארבע זירות אירוע חובקות עולם(מרוקו, מקסיקו, ארה''ב, יפן), ובמקום שלושה סיפורים מתפצלים ומצטלבים, גם בהקשר הדתי, תופענה הפעם ארבע עלילות שאינן שועות לחוקי הזמן של הקולנוע הקלאסי.
יפני חובב ציד ששכל לא מכבר את אשתו האובדנית אינו מבחין במועקה המצטברת בנפשה של בתו החירשת אילמת. איכר שחי בישימון המרוקני קונה רובה ווינצ'סטר ומפקיד אותו בידי ילדיו האמונים על הרחקת התנים מעדר העיזים. זוג אמריקני זעוף פנים (בראד פיט וקייט בלאנשט) שאיבד את בנו מרפא את פצעיו באמצעות מסע למרוקו אך לפני כן ייאלץ להתמודד עם פגיעה אחרת: כדור שירה אותו צמד ילדים פוחזים, פילח את גופה הצחור של האישה. ולבסוף, זהו גם סיפורה של המטפלת בילדיהם הנותרים של צמד ההורים שאינה מוכנה לוותר על חתונת בנה הבכור ולפיכך לוקחת את הזאטוטים להרפתקה בלתי נשכחת על אדמות מקסיקו.
ודאי שמתם לב, שכל אחד מקווי העלילה הללו יכול היה בנקל להפוך לסרט באורך מלא. ככלות הכול, רוב הסיפורים תובעים מבט מדוקדק אל נבכי נשמתה של הדמות המוצגת על המסך. ברם, למרבה הצער, עניינם של אינאריטו ואריאגה נח במקום אחר. עבורם "בבל" הוא בראש ובראשונה דיון ביציבותו ובהשלכותיו של אותו מושג עצום ובה בעת שברירי ומט ליפול - הכפר הגלובאלי. למעשה אין אבן נגף חברתית/תרבותית שהצמד אינו מרים בדרכו לכתוביות הסיום. מפגש בין עולם ראשון לשלישי? יש! בעייתם של המהגרים הלא חוקיים? יש! התא המשפחתי המתפורר? יש! סמים בקרב בני נוער? יש! תחושת הניכור בערים הגדולות? יש גם יש! ויש גם עוד.
ובקיצור, ב"בבל" תקבלו הכול. הכול מלבד דבר אחד: רגישות אותנטית. הסיבה לכך ברורה. במרדפם האובססיבי אחר מפגן האימה האולטימטיבי היוצרים שכחו את הדבר לו הם מטיפים בכל עבודותיהם, בייחוד בזו האחרונה: להקשיב לאחר ולאפשר לו לגעת. הכוונה כאן כמובן לטיפול הבעייתי, בלשון המעטה, לו זוכים גיבורי הסרט.
זהירות, יישפך פה דם
ב"בבל" לא תמצאו דמויות של ממש. כל אחד מגיבוריה של היצירה מקבל פעימה דרמטית קבועה ובלתי משתנה (בעל מוכה יגון הנלחם על חיי אשתו, בת טיפש עשרה התרה אחר ניסיונה המיני הראשון וכו') שיותר משהיא נועדה לספק הבנה לניסיון חייו המצטבר הרי שיש בה כדי לשרת את חזונם האידיאולוגי של אינאריטו ואריאגה. ומהו אותו חזון? כל אסון שיכול לפקוד את האדם והעולם, יפקוד אותם. לפחות עד שהאל יחליט לחון את כולנו ולהשיב את ישו בדמותו של מסוק עטור צלב אדום למחוזותינו.וכשזו התפישה שמנחה יצירה בת 142 דקות, אין פלא שהדמויות מרגישות כמו אוסף חיילים מסודר להפליא על לוח שחמט קר ומחושב ואף חמור מכך, כמו צאן העושה את דרכו לטבח. אגב, את המשפט האחרון כתב עבורנו אינאריטו עצמו כשהחליט לעבור בברוטאליות מקוממת מתמונה המציגה צוואר תרנגול המשפריץ דם לזו של עלמה אמריקנית מדממת.
אנו, יושבי העולם, כמו אומר אינאריטו, כבולים זה לזה, בין אם נרצה ובין אם לאו, בקשרי דם, ואם לא נחיש את צעדינו להבנה הזו, אז גם יהיה דם. הרבה דם. ואמנם, ברצונו להדגיש את אותה אמת מרה, היוצר מתעקש לשמור את הצופה ברמת דריכות קבועה, ואם הוא כבר בוחר להפר אותה מתישהו זה רק כדי להעצימה עוד יותר.
זה לא ההיגיון שאמור להנחות קולנוע הנושא מטענים הגותיים כי אם סרטי פורנו. באלה אנו מקבלים רצף בלתי פוסק של רגעי מין בוטים ואילו ב"בבל" נכפית עלינו סדרת אסונות אינסופית, בלתי אפשרית ובלתי מסתברת בעליל (הרובה הגיע מיפן?) שוודאי הייתה גורמת לצ'כוב לנסח מחדש את דבריו על האקדח המופיע במערכה הראשונה.
זאת ועוד, בשיאה של המערכה השנייה מתקבלת אפילו התחושה שהבמאי סבור כי הצופה האידיאלי לסרטיו הוא אותו מזוכיסט שזוכה לאורגזמה רק כשלופתים את צווארו בחוזקה ומונעים ממנו זרימה של חמצן. ואולי כדי למנוע טרגדיה גם במפגש הבא עם אינאריטו כדאי שנכריז כבר עכשיו על מילת הביטחון שלנו: אוויר.
לפני סיום:
למרות כל האמור פה, "בבל" קוטף ויקטוף פרסים רבים. העיסוק בנושאים החמים על שולחן האקטואליה ושליטתו הבלתי מעורערת של אינאריטו ברזיה של האמנות השביעית משכילים להסוות את תחלואיו הרבים של התסריט הבעייתי. כמו כן הוא מכיל סיפור אחד, הקשור באופן מגוחך לאחרים, המציג ניסיון מורכב יותר להלך בנעליה של דמות. מדובר באפיזודה היפנית, הנבדלת מיתר חלקי הסרט גם בעליונותה האסתטית, ובה נערה חרשת מבלבלת בין מגע אנושי למגע מיני. ממש כמו אינאריטו.
לפנייה לכתב/ת 
