ביקורת מסעדה: "אניס" - טעם מר בפה

אמיר קמינר וידידתו ת' ביקרו במסעדת "אניס" החדשה ברמת-גן כדי לבדוק את העיסקיות וגילו מטבח שזקוק בדחיפות למקצה שיפורים

אמיר קמינר פורסם: 02.01.07, 10:54

"אין לי מושג איך המצפון שלך עומד בג’וב הזה‭,“‬ אמרה ת’, זוגתי לארוחה, בעודה בוהה בבעתה בשאריות הדג הדוחה שהותרנו בצלחת במסעדת "אניס" הרמת-גנית. ת’ אמנם ניחנה בשפה מושחזת ושנונה, אבל היא אינה מורגלת בכיסוח מסעדות, והרגישה מעט לא נעים לקטול מקום שזה עתה נפתח. “מצד אחד, צריך לדווח על איכות האוכל בלי הנחות. מצד שני, ברור שהביקורת הזאת לא תעשה טוב למסעדה החדשה‭,“‬ אמרה.

הסברתי לה שגם אני מאמין בתקופת הרצה ובימי חסד (אולי לא מאה, אבל חודש-חודשים בהחלט כן), אבל יש מקרים שבהם מוכרחים להתריע ולטלטל מיד כדי להציל את המצב. אניס היא בדיוק מסוג המקומות שצריכים מקצה שיפורים דחוף. למרות הכוונות הטובות האינסופיות, ההשקעה, השירות האכפתי והניסיון לעצב מנות מתוחכמות, מזמן לא נתקלתי בבישול כל-כך חובבני, פאתטי ואנכרוניסטי.

וזה ממש פשע, על רקע המיקום האטרקטיבי של אניס: למרגלות אחד משני מגדלי בסר שצצו לאחרונה במתחם העסקים החדש של רמת-גן/ בני-ברק בסמוך לקניון אילון. לעובדי המגדלים האלה מגיע מזון איכותי. בימים אלה ממוקמות במרחב שלל מזללות, אבל בינתיים נתיני המתחם צריכים להסתפק בנוף המרהיב הנשקף מהמגדלים, בשליחי טייק-אוויי ובקומץ מסעדות (למשל סניף של ארומה שממוקם במגדל השני).

כבר כשנכנסנו למסעדה המרווחת התבאסתי מהעיצוב: צבעים קרמיים, בז’ים ובהירים, לא ממש מרניני עין. העסקית (מנה ראשונה, עיקרית ושתייה קלה) כוללת שלושה מסלולים בטווח שנע בין 35 שקל ל-59 שקל. כאן גילינו שמנות רבות שמוצעות בתפריט (בין היתר: אגף הנודלס) טרם מיוצרות בפועל.

המנות ראשונות לא היו קטסטרופליות. "סלט צביקה‭,"‬ הקרוי על שמו של בעל המקום החביב, היה דיסקוטק צבעוני של חסה, עגבניה, מלפפון, בוטנים, בצל סגול, קרוטונים, אגוזי קשיו וגבינה בולגרית. ת’ סברה שזאת המנה המוצלחת ביותר בארוחה, למרות שמה הפרובינציאלי. אני התבאסתי מטעם הבוטנים שהתערבב בטעם הקרוטונים וחירב לי את המסיבה. פטה הכבד היה בגבולות הסביר, אבל מרקמו לקה בדחיסות יתר, ובחלקו הוא היה מריר. מרקחת הגזרים שהוצמדה לפטה סבלה ממתיקות יתר. סביצ’ת הסלמון הססגונית והמושקעת הייתה נעימה ולא מזיקה.

אבל אז הגיעו העיקריות, ואיתן הפורענות. באגף ה-35 שקל חקרנו את הקלמרי המטוגן. ת’, בעלת הדימויים מעולם החטיפים והפאסט-פוד כיאה לגילה הזעיר, הכריזה שהוא “סובל מטעם של ביסלי ומצמיגיות של גלגל סמיטריילר. בכל פאב הכי שולי מצליחים לייצר מנת קלמרי מוצלחת מזו‭.“‬

באגף ה-59 שקל סטייק האנטרקוט הוזמן מדיום והגיע וול-דאן. הוא נדבק אל הרוטב המבחיל, בצבע צהוב זרחני מזעזע, שהקיף אותו. ניכר שהבשר שממנו היה עשוי לא היה גרוע במקור, אבל למרבה היגון הכול השתבש בדרך לצלחת. “עדיף להשקיע בארוחה במקדונלד'ס בקניון הסמוך‭,“‬ הציעה ת’ סוג של אלטרנטיבה.

שיא המחדל היה דג הבורי על הגריל. כל דבר במנה הזאת היה מחריד: החל מטעמו של הדג האומלל, וכלה ברוטב, שהכיל רסק עגבניות, צ’ילי ודבש שלא בושלו יחד מספיק. מבחינה אסתטית נראתה המנה הזו כמו זירת תאונה לפני הגעת מד“א: הרבה צבע אדום וריח לא טוב באוויר.

אחרי מספר נגיסות מעוררות חלחלה, הותרנו את מרבית הדג בצלחת, וניסינו להוריד את טעמו בעזרת הקינוחים, אבל גם אלה, הנלעגים ("‬לא שווה לבזבז עליהם מטאפורות‭,“‬ טענה ת’), לא הצליחו להדחיק את הטראומה. עד שלא תחול טלטלה משמעותית במטבח של אניס, לא הייתי מציע לכם להצטרף לכוח צביקה.