זה כנראה קשה לאהוב אדם טוב
הוא נצמד אלייך ומחבק, ובו ברגע את מרגישה כל כך נאהבת. את רוצה שילחש לתוך אוזנך מה באמת עלייך לעשות ולאן עלייך ללכת כדי לשכוח אותו, משום שעמוק בפנים את מבינה שהוא מזמן ויתר עלייך. אבל במקום זה, את מתפללת שהלילה לא ייגמר לעולם ושהוא יישאר לחבק עדי עולם
הוא קרא לך לבוא אמש, אחרי חודש שלא התראיתם. את יודעת שהוא התגעגע, ושחסרת לו. ענית שאת חושבת שזה לא נבון להגיע, שאת פוחדת ששוב תיקלעי לסערת רגשות. הוא הבטיח שלא ייתן לזה לקרות, הבטיח לשמור עלייך. את מאמינה. את מרגישה שההגנות שלך קורסות ואת עומדת להישבר - גם את מתגעגעת. אפילו יותר מזה, את כמהה אליו. שלפת משפט נוסף בניסיון פתטי להתנגד לו ואמרת שעכשיו מאוחר, יש יום חשוב מחר ואת חייבת להיות במיטבך. זה נראה טיעון די חלש גם בעיני עצמך, לכן הוספת טיעון מוזר אחר ואמרת שכבר החלפת בגדים, את בפיג'מה ולא בא לך לחזור ולהתלבש.
בתוך תוכך, מזמן ביקשת להיות לצידו, וכל מה שאת רוצה הוא שיניח את ידו הקרירה על מצחך, שישיב לך את מחשבותייך הסוערות למנוחתן.
הוא מבקש שתבואי כמו שאת, ואת מחייכת, מורידה מבט אל כסותך וחושבת, איך למען השם התפתית לקנות את הפיג'מה האדומה מפלאנל. פתאום הכבשים הקטנטנים בצבע לבן נראים מחוץ להקשר.
השתכנעת, ואת כבר מתה לראותו. השעה מאוחרת, מעט לפני חצות, קר בחוץ, ואם פעם היו צריכים להרוג אותך כדי שתסכימי לצאת בקור, הלילה לבשת בשמחה את המעיל השחור על הפלנל האדום, ואפילו חשבת שזה מתאים.
עשר דקות, ואת בביתו. הוא מול המחשב, קורא בקול בשם החיבה שהעניק לך, חיוך רחב על פניו. ברור לך שהוא מחבב אותך, ואפילו מאוד. ואת כל כך אוהבת אותו. את יושבת לצידו, חולקת סרטים ושירים והכי הכי צוחקים בקול. הוא בין לבין אומר, "מי מצחיק אותך כך, מי?" את מרצינה, מסתכלת עמוק בעיניו ונעצבת.
"רק אתה", את עונה לו.
שלוש שעות אחר חצות. הזמן עובר במהירות מדהימה, את נחרדת ומזכירה לו שמחר יש לך יום חשוב, יש הרבה אורחים מחו"ל ואת צריכה להרצות ואת חייבת לעזוב. זה מה שאמרת. הוא שם את הראש על כתפייך וביקש שלא תלכי. "תישני איתי, אני לא אגע בך, אני לא אפתה אותך", מבטיח.
את רוצה לעזור לו לעזור לך
את מאמינה לו והולכת לישון במיטה שאת אוהבת. לא הסרת את מה שהוא הגדיר "אדום? כבשים? חמוד" מעלייך, אפילו שזה מה שרצית לעשות, אפילו שזה הדבר הכי טבעי שאת עושה כשאת איתו. כי את, את רוצה לעזור לו לעזור לך.
הוא הגיע חצי שעה מאוחר יותר. שמעת אותו, את בדרך כלל לא ישנה לפני שהוא נכנס למיטה, אבל את זה הוא לא יודע, הנשימות שלך קצובות וארוכות, ואת חושבת שזה מה שמראה שאת נִרדַמת כבר וכולך שלווה.
גם הוא לא התפשט. הוא נצמד אלייך ומחבק, ובו ברגע את מרגישה כל כך נאהבת. והוא רק חיבק. את רוצה שילחש לתוך אוזנך מה באמת עלייך לעשות ולאן עלייך ללכת כדי לשכוח אותו, משום שעמוק בפנים את מבינה שהוא מזמן ויתר עלייך. אבל במקום זה, את מתפללת שהלילה לא ייגמר לעולם ושהוא יישאר לחבק עדי עולם. עם המחשבה שלך אתם נרדמים. כן, גם את.
פקחת את עינייך, זה לא חלום, הוא כאן לצידך. ידך איכשהו נקשרה בידו, ואת פוחדת לזוז, שמא הרגע יאבד. הסתכלת לעבר השעון מבועתת. השעה שבע. היית צריכה להיות כבר אחרי מקלחת, פֶן ובתוך חליפה, מתחילה להתאפר. יש לך עשר דקות לרוץ לביתך להתחיל להתכונן. היום יום חשוב, וכל מה שאת רוצה זה להישאר איתו, להיות רק איתו.
בפעם הראשונה במערכת היחסים הזו, את מבינה שלא עשית שום שגיאה. ברור לך שטוב שבאת אליו. אתמול הבנת שהוא באמת אך ורק מחבב אותך, כמו שתמיד אמר. והוא יודע שאת אוהבת אותו, את זה לא הסתרת. הוא רצה לאהוב אותך, את יודעת שזה נכון, הרגשת אותו. הוא רצה לאהוב אותך וגם ביקש שתתאזרי בסבלנות.
גם הוא יודע שלאהוב אדם טוב זה חשוב, אלא שלא תיאר לעצמו כמה קשה לאהוב אדם כזה. זה לא תמיד מעורר ולא כל כך מאתגר. לכן כַּשל. אני מוכנה להישבע בנפשי שהוא ניסה. גם לו יש לב טוב. אבל זה לא הלך. לא תמיד זה מצליח.
כל כך חבל.
"את תמיד מסכימה", אמר לך בכמה וכמה הזדמנויות, "תתנגדי, תגידי 'לא' לפעמים".
ואם כבר העזת להגיד באחת הפעמים את ה"לא" המחורבן הזה, אז כל כך הצטערת שביקשת מיד סליחה. זה מה שהאהבה עושה לך.
אין לו מתח, שום דבר פראי, הוא לא יכול לאהוב בלי אקשן
את מבינה שקשה לו להיות איתך. אין לו מתח, שום דבר פראי, הוא לא יכול לאהוב בלי אקשן. לא אותך.
ועכשיו, אחרי שאת יודעת, את יושבת ומנתחת מה היה לך עד כה. ועולה לך מחשבה אחת בלבד, חושבת כמה העקת עליו בטוב ליבך, כמה שהעקת כשהענקת והענקת. ופתאום את מתביישת ורוצה להיקבר במיטה תחת שמיכה ולא לצאת לעולם.
הגעת לביתך, התרחצת, התלבשת התאפרת ויצאת ליומך עם תובנה אחת מאמש - אין ביניכם תשוקה וכנראה בלעדיה את והוא יחדיו לא יכולים להתקיים.
את עצובה נורא, יודעת שבשבילך טוב-לב זו המעלה הראשונה, זו המהות ואת מתחילה לחשוב שאין לך ברירה אלא לקיים את מִשנתך.
הגעת לביתך, התרחצת, התלבשת התאפרת ויצאת ליום העבודה. חמש דקות לפני שאת עולה על הבמה הפלאפון מצלצל, זה לא הוא, זה האקס שהתקשר. מעולם לא הפסיק לצלצל אלייך, גם אחרי שסיפרת לו בבכי שהתאהבת באחר. מעולם לא הפסיק להתעניין בשלומך. תמיד אומר לך שהוא אוהב ומבקש שלא תתנתקי, שתמיד תישארי לו ידידה. הוא איחל לך הצלחה. אמרת תודה, והוספת במהירות, לפני שתתחרטי, שאת רוצה לדבר איתו ואם אפשרי להיפגש לקפה בערב. הוא השתתק לשנייה קלה ואמר שבטח. ידעת שהוא השתנק. זה חדש עבורו, חודשים ביקש שתשבו יחד לקפה, "בילוי תמים", היה אומר, אבל את חשבת שלא יאה ואולי אף חשבת שאם תסכימי תכאיבי לו יותר.
היום החשוב הסתיים, היתה לך הצלחה רבה. כולם חגו סביבך, את היית מוקפת אנשים וכל כך בודדה. את נמצאת, ובעצם אינך. מדי פעם מעיפה מבט לעבר השעון, השעה מתקרבת.
נפגשתם. הוא מחייך אלייך חיוך עצוב ושואל לשלומך. את עונה שעכשיו את מקווה שהולך להיות בסדר ומתחילה לבכות. הוא מחבק אותך בחום ושואל מה קרה. את מבקשת סליחה. סליחה ועוד פעם סליחה. ואומרת לו שעשית טעות איומה וחטאת לאמת שלך. את מוסיפה שמהיום את מתחילה במסע להחזיר את עצמך אלייך.
מביטה אל תהום התקווה שבעיניו
אתם נכנסים למקום שהוא גם בַּר וגם מסעדה, והוא תומך בך ולא עוזב עד שאת מתיישבת. מזמין עבורך את המשקה שלך ואפילו לא שואל אם זה מה שאת באמת רוצה. בדרך כלל זה היה מעצבן אותך, היום את מבינה שזו הדרך שלו להראות לך שהוא אוהב. הוא שואל אם את רגועה ויכולה לדבר, את אומרת שכן ומביטה אל תהום התקווה שבעיניו.
"בוא ננסה שוב", את לוחשת. והוא מסכים.
את רועדת מפחד, מפחדת לתעתע, מפחדת לפגוע בו שוב. מבועתת, חושבת שאת מאמינה בכל מה שכתבת כאן ופוחדת בטירוף. אולי בכל זאת את טועה? את באמת לא יודעת. כל מה שנותר לך הוא לנסות. והוא מסכים לקחת את הסיכון, הוא יודע שאת עלולה להתחרט שוב, הוא מכיר אותך לפעמים יותר משאַת מכירה את עצמך. והוא מסכים בשנית לנסות. הוא אדם כל כך טוב.
אז למה לעזאזל את מרגישה רע? למה את מרגישה שאת מרמה?
האם זו האמת, או שאת חושבת שזה משהו שיפה להגיד כי זה נשמע טוב ואצילי? להסתפק בטוב לב כי זו המהות? לא, עכשיו את ממש לא בטוחה שאת יודעת. את רק מקווה שלא את, ובמיוחד לא הוא, תיפגעו במסע החדש שלכם.
- נכתב בעקבות טור של יועד לוסטיג. הכותבת ידועה בכינוי R
