חופשת סקי עם קופים ובורשט בסגנון יפני

חופשת סקי, אני מפנטזת לעצמי, מדרונות צחורים, אח מבוערת, בקתות עץ ציוריות, מדריכי סקי צעירים ובנויים לתלפיות והרבה שלווה ורוגע. אבל, חלומות לחוד ומציאות לחוד.

ריח חריף של ליזול תוקף את אפי כשאני עוברת את מפתן המלון של הקפטן. אני מביטה לעבר השטיחים הישנים והמוכתמים ומחייכת. אנחנו מגיעים למינצ'וקו (מלון דרכים משפחתי) של הקפטן (בעל המקום) מדי שנה, בראש השנה האזרחי. המקום אירח בעבר אולימפיאדות חורף ומושך אליו חובבי סקי מכל יפן ומארצות סמוכות נטולות שלג. הקפטן רץ אלינו בשמחה: "אוסאשיבורי!"( לונג טיים נו סי). ואחריו מחרה מחזיקה אשתו הטבחית המדופלמת, "איריס סאן! את נראית נפלא! שנה טובה!".

העולם מתחלק לשניים. אלו שאוהבים לכבוש טריטוריות חדשות בכל פעם ואלו שאוהבים לחזור שוב ושוב לאותו המקום, כמו לזוג נעלי בית ישנות. אני שייכת באופן קיצוני לסוג השני. לא רוצה להכיר מקומות חדשים. טוב לי פה, במלון של פולטי. במקום שבו קן, הבן של הקפטן הוא מדריך הסקי האולטימטיבי והילדים צועדים אחריו בשמחה כמו אחרי החלילן מהמלין. קן הוא גם מלצר לעת מצוא, וחדרן. אני מזעיקה אותו לחדר כאשר קר לי והמזגן לא מושיע, והוא מביא לי את מפזר החום האישי שלו.

איך אפשר להחליף מקום כזה? באנו בגלל המחיר הזול. נשארנו בגלל היחס האישי. וגם אם אנחנו מעזים להעלות על דל שפתותינו את המילה 'לשנות' הילדים מייד נזעקים: בשום פנים ואופן. נוסעים רק לקפטן. "למה קפטן?" אני מקשה. "או", הוא מחייך אלי, "זה סיפור ארוך", ולא משיב. קן בנו הבכור יודע לספר לי שאביו היה אלוף של ממש בספורט הלבן הזה. אני, לעומת זאת, מסתפקת בשיעור הבודד שלקחתי לפני 5 שנים. לא הצלחתי ללכת עם המגלשיים יותר מחצי מטר. הבלגי, כמו כל האירופאים, מתמקד במסלולים השחורים והבאמפרים, והדרדסים בשיירה אחריו.

אנחנו מתאחדים שלוש פעמים ביום בארוחות הטעימות שמכינה אם הבית. ובלילה כמובן באונסן, המרחצאות הלוהטים, עירומים כביום היוולדנו, כל אחד עם בני או בנות מינו. הטבילה מזככת ומבטיחה שינה רגועה וערבה.

ברבע לשמונה בבוקר הרמקולים בחדרים מכריזים, כמו בטיול שנתי של בי"ס: "בוקר טוב, ארוחת הבוקר מוגשת". אנחנו יוצאים מהחדרים עם מלבושי הלילה ועולים ללובי. או אז מגיעים טוסטים בחמאה בעובי שקשה להאמין שקיים בכלל שהילדים חולמים עליהם כל השנה. לאחר מכן כל אחד יוצא לדרכו: הם למשעולים, אני למחשב ואנחנו נפגשים בצהריים לבורשט.

אוי, הבורשט של הקפטן. או ליתר דיוק של אשתו של הקפטן. כל כך נכון. כל כך מדוייק. כמה פעמים ניסיתי לשחזר אותו במטבחי לשוא. "אולי זה הריח של הליזול?" הבלגי מציע את עזרתו בפיענוח המתכון.

"איך זה שאת,  יפנית, ממשפחה סמוראית, יודעת להכין בורשט כל כך טעים?" אני חוקרת את רעייתו של הקפטן. "אה, זה מאוד פשוט, למדתי את המתכון מחברה. את יודעת שכשהייתי צעירה, היו באזור המון מסעדות רוסיות, ומאוד אהבתי לאכול אוכל רוסי".

בורשט בנוסח יפני

המרכיבים:

1 ק"ג כתף בקר עם שומן או בשר לגולאש, חתוכים לקוביות

2 סלקים, קלופים וחתוכים גס

2 גזרים, קלופים וחתוכים גס

2 בצלים, קלופים וחתוכים גס

1 כרישה חתוכה למקטעים של 10 ס"מ

4 לפתות קלופות וחתוכות גס (ביפן משתמשים בדאיקון)

פחית עגבניות קלופות

1/2 כרוב חתוך גס

1 כף רוטב סויה יפני או לפי הטעם

2 כפות מירין - יין אורז מתקתק

8 כוסות מים

פלפל ופפריקה לפי הטעם

2 כפות שמן

1. מחממים את השמן בסיר כבד. מוסיפים את כל הירקות חוץ מהעגבניות ומטגנים 5 דקות.
2. מתבלים ומוסיפים את רוטב הסויה והמירין. מוסיפים את הבשר ומטגנים עוד חמש דקות.
3. מוסיפים את המיים והעגבניות ומביאים לרתיחה. מורידים את הלהבה ומבשלים על אש קטנה שעה וחצי.
4. מגישים מיד עם אורז לבן ודביק.