"אני מתפללת על הבמה"
פיריאל חשיבון היא הכוריאוגרפית הפלסטינית הראשונה בישראל. מזה 30 שנה היא מנהלת ביד רמה את להקת המחול החיפאית "סלמה". אז איך זה שאף אחד לא שמע עליהם?
כמעט שלושים שנה פועלת להקת המחול "סלמה" בצפון הארץ. בסיס הלהקה, שייסדה הרקדנית והכוריאוגרפית פיריאל חשיבון, ממוקם בחיפה ובכפר כנא והיא למעשה הלהקה הפלסטינית היחידה העוסקת במחול מזרחי אמנותי המשלב פולקלור, מחול ערבי קלאסי וריקוד עכשווי. "אנחנו שומרים על השורשים אבל חיים במערב ומושפעים מההווה", אומרת חשיבון.
בפסטיבל המחול המזרחי, שנערך בסוף השבוע באילת, היתה להקת "סלמה" הנציגה הפלסטינית היחידה. בשיעורי הדבקה שהעבירו פיריאל ורקדני הלהקה, קשה היה למצוא מקום להכניס סיכה. הדבקה, שנחשבת כריקוד גברי, לקחה בהליכה את שיעורי ריקודי הבטן והפכה לאפידמיה מדבקת. "כשהגעתי לפסטיבל הרגשתי קצת מרוחקת ולא שייכת, אולי כי הריקוד שלנו שונה. גם זה שלא מכירים אותנו פה למרות שהמחול המזרחי הוא שלנו, היה לי קצת מוזר אבל הגיע הזמן שידעו שיש להקה ערבית שעושה דברים יפים וברמה אמנותית גבוהה. למחול המזרחי אין גבולות של גיל או של שפה והיה מדהים לראות את כל האנשים האלה רוקדים. הייתי רוצה שזה יתפשט בכל הארץ", אמרה חשיבון.
במשך שנים ארוכות נלחמת חשיבון לנתק את הריקוד המזרחי מהדימוי שדבק בו. "מגיל צעיר אמרו לי שהריקוד הוא דבר אסור, אבל בשבילי לרקוד זה הכל ולא יכולתי לוותר על זה", היא אומרת, "החלטתי שאני אגרום לאנשים לשנות את דעתם על המחול המזרחי וכמו שאני רואה אותו מכובד, אני רוצה שכולם יראו אותו באותם העיניים.
כשייסדתי את הלהקה אמרתי שיום יבוא ואנשים יגיעו לאולמות שבהם נופיע, יקנו כרטיסים, ישבו ויראו את המופע ובסופו יגידו: ראינו מופע איכותי ומכובד. אצלנו הבנות רוקדות בתלבושת מלאה, אין בריקודים שלנו תנועות שלא טובות למגזר".
כשאת אומרת לא טובות למגזר את מדברת על תלבושות פרובוקטיביות ותנועות פיתוי?
"הריקוד המזרחי הוא ריקוד נשי, אבל יש דרכים אחרות לפיתוי. אפשר לעשות את זה בצורה אלגנטית, קלאסית ויפה בלי להיות זול. רקדנית שנותנת כבוד לקהל, זוכה ממנו לכבוד. אצלי לא תראי תלבושת של רקדניות בטן. זה קשור לתרבות שממנה באתי, למקום שבו נולדתי ולמשפחה בה גדלתי. יש אחרים שחושבים שחשוף זה יפה. כל אחד לפי התרבות שלו".
יש הרבה להקות ערביות שפועלות בארץ?
"יש להקות דבקה ופולקלור אבל להקה של ריקוד מזרחי אמנותי אין. צריך להיות משוגע לדבר בשביל לעשות את זה. זו מלחמה לא פשוטה. אין לנו לאן לפרוץ. אנחנו מופיעים בירדן ובתוניס אבל בארץ אנחנו בכלוב ואין לנו לאן ללכת. אין לנו טלוויזיה, אין לנו כלום, וזו עובדה שעד שהגענו לפסטיבל הזה, למרות שאנחנו קיימים כמעט שלושים שנה, לא ידעתם עלינו. חבל שאנחנו מכירים כל מה שקורה בתרבות שלכם ואתם לא יודעים עלינו כלום. בשביל שיהיה שלום אמיתי אתם צריכים להכיר גם את הצדדים היפים שבנו ולא רק את המלחמה. יש לנו תרבות והמון אמנים שצריכים חלון שיאפשר להם לקחת אוויר. לא כל אחד יכול לשרוד. צריך אמונה בשביל להמשיך אבל את הכוח אני לוקחת מאנשים. אני לא אפסיק לרקוד גם אם יקטעו לי את הרגליים".
היה קשה לבחור בדרך המחול?
"מעולם לא הייתי רקדנית בטן. רקדתי בלהקות פולקלור של דבקה בבית הגפן וגם זה לא היה פשוט, אנשים הסתכלו עלי בעין עקומה. הייתי בת 14 כשעליתי על הבמה בפעם הראשונה, רקדתי ושיחקתי בתיאטרון. הרבה בזכות אבא שלי, שוקרי ח'אזן, שהיה מנהל בית הספר האורתודוכסי בחיפה. הוא אדם שהקדים את זמנו והוא עודד אותי. הוא אמר שכל עד אני שומרת על עצמי ועל כבודי, אני יכולה לעשות הכל. הכבוד היה הדבר הכי חשוב לו ואני שמרתי על עצמי בכלוב כי פחדתי שייקחו לי את הבמה אם אתנהג לא יפה. זה היה מאוד קשה, אנשים קיבלו את זה בהתחלה לא יפה וגם כשהקמתי את הלהקה אנשים פחדו לשלוח את הבנות אז הלכתי לבתים, דיברתי עם ההורים. כשהם ראו שאני מעלה את הבת שלי על הבמה, הם התחילו להסתכל על זה אחרת. נלחמתי, לא היה לנו מקום והתאמנו בבתים. הדרך היתה ארוכה אבל היום אני רואה את האור בעיניים של האנשים וההערכה על ששימרנו את הריקוד המזרחי ואת השורשים שלנו. אני מחזירה את הצעירים לשורשים. יש לי אחות נזירה וגם היא יודעת שכשהיא הולכת להתפלל בכנסייה, אני מתפללת על הבמה. זה הקודש שלי".
את לא אוהבת את המושג רקדנית בטן.
"זה איום ונורא. בעברית זה מקובל אבל התרגום בשפה הערבית נותן לזה משמעות זולה. הריקוד המזרחי לא מדבר על לנענע זה ריקוד שנובע מהנשמה. כל הגוף שלה עובד ודרכו היא מדברת".
ריקוד מזרחי נתפש כמאוד נשי אבל אצלך יש לא מעט גברים בלהקה.
"החיים הם גבר ואישה ולכל אחד יש את התפקיד שלו. אצלי, גברים לא יהיו נשים. אני יודעת את הגבולות שלי".
