בוא: מעבדוּת לכתב אישום
היועץ המשפטי לא טאטא ולא טייח, אלא קיבל החלטה וביטא אותה בחדות ובבהירות. אולי האקט המהיר והדרמטי הזה הוא הלקח המרכזי של פרשת הגירוש ממצרים
שואלים אותי, מה אתה חושב על נאום הנשיא?
אני שואל אחרים, מה אתם חושבים על המצב? ואני שומע ומשמיע דברי מבוכה ובלבול. אני סבור שהנושא אינו הנשיא ולא א' הראשונה או השנייה, ב' או ג'. גם לא השר הזה והזה. הנושא הוא אנחנו. ההצטברות הזאת של מקרים אומרת משהו עלינו. אני מעיין בפרשת השבוע שלנו "בוא", השלישית בספר שמות, ואומר לעצמי: אולי דווקא בה טמון המפתח לשאלה - לאן ואיך הולכים מפה, מהמצב העגום הזה, הלאה?
הפרשה מתארת את השינוי הגדול - רגע הקריעה של עם העבדים מארץ השעבוד. כיצד מתרחשת התפנית הדרמטית הזאת? ובכן, בקוראי את הפרשה מתוך מצוקת ההווה, המילה "חיפזון" קופצת ישר לעיני. אלוהים מצווה את בני-ישראל להמתין מוכנים בלילה של המכה העשירית הניחתת על פרעה, האימתנית והנוראה מכולם, הלא היא זו הממיתה את בכורות מצרים. הוא מצווה עליהם לשבת עם נעליהם לרגליהם, מותניהם חגורים, המקל ביד, לאכול מהר מהר את בשר השה שהוקרב כקורבן פסח, ולחכות לגירוש המהיר ממצרים. הגירוש יהיה כה מהיר ובלתי צפוי, שבני-ישראל אפילו לא יספיקו לתת לבצק לתפוח (כך ייווצרו המצות הראשונות, שילוו אותנו מדי פסח עד עצם היום הזה). התהליך הממושך של המשא-והמתן המייגע ורצוף הסכנות, כמו גם מאות שנות שעבוד, יסתיימו באקט מהיר מאוד של סילוק וגירוש.
נשאלת השאלה, מדוע בוחר אלוהים בתהליך שינוי מהיר, הקוטע את המצב באחת - ולא בתהליך הגירה מסודר והדרגתי ?בל נשכח שמדובר לא רק בשינוי פיזי, אלא בעיקר בשינוי מנטאלי - מאישיות של עבד לזו של בן חורין. מדוע אם כן לא נמשך התהליך של היציאה חודש-חודשיים, מדוע זה קורה בכמה שעות של לילה? נסו לדמיין מיליוני אנשים, נשים וטף עוזבים את בתיהם ונעלמים במדבר בתוך חמש-שש שעות.
אולי מלמדת אותנו התורה, שאקט של שינוי חייב להיות חריף, מהיר אקוטי; לא מהוסס ולא מגמגם. "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". הרוצה לשנות, יעשה קודם כל שינוי ואחר-כך "יחשוב" שינוי. החלטת (החלטה שקולה ומנומקת) להתפטר ממקום עבודתך? קח את הרגליים ולך, אל תחכה. החלטת להתקשר למי שלא התקשרת אליה זה מכבר? המעבר מהביצוע למעשה חייב להיות מהיר וחד, לא מתלבט. בעקבות המעשה יבוא גם העיכול הנפשי.
נדמה לי שאקט חריף וחד של שינוי מעשי, כביר ונדיר היה כאן השבוע: היועץ המשפטי לממשלה החליט להעמיד לדין נשיא מכהן. הוא לא טייח ולא עשה מניפולציות, לא פרוטקציות ולא לחישות מרומזות. לכאורה, כבוד מוסד הנשיאות יכול היה לגרום למישהו לחשוב שעדיף לטאטא. אולם היועץ, שפעל לפי שיקול דעתו ולאחר עבודה מאומצת של אנשיו, קיבל החלטה - וביטא אותה בחדות ובבהירות. מי ייתן שיהיה זה אקט מכונן של טהרה מוסרית, שאחריה נחשוב כולנו איך מתלכדים סביב הרצון לתיקון חיינו כאן.
אינני יודע מי צודק, אינני שופט ואני מאוד מבולבל מהספינים והספינים שכנגד. אבל אני יודע שאת הבירור הזה צריך לבצע באומץ ובבהירות.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
