להתאהב מחדש
סילבסטר סטלונה מבקש כמו רוקי לחזור לאור הזרקורים בסרט השישי בסדרה. מפתיע ככל שזה נשמע, הדינוזאור הוותיק מרגש בטירוף ומצליח לכבוש את הלב של כולם. ואם לא את של כולם אז לפחות את של אהרון קשלס
עם סיום הצפייה ב"רוקי 5" מ-1990 הרגיש גם אחרון מאמיניו של סוס ההרבעה האיטלקי צביטה קלה בלב. לא כך ביקשנו להיפרד מהאגדה לבית בלבואה. לאחר שלושה פרקים שהפגישו את רוקי עם שורה של מתמודדים מפלצתיים בטור הנדסי עולה - אפולו "אין מחר!" קריד, קלאבר "אני מרחם על הטיפש!" לאנג, איוון "האיום" דראגו - ביצע החלק החמישי סיבוב פרסה וביקש לחזור למקורות. למרבה הצער, הביצוע היה כושל. איש לא אמור לשלם על כרטיס לקרב רחוב. ובסופו של יום זה מה ש"רוקי 5" הציע לכולנו: קרב רחוב בינוני בין מתאגרף שימיו הגדולים מאחוריו לילד שמנמן וזב חוטם.
כ-16 שנים מאוחר יותר תגלו שלא רק אתם התקשתם להירדם נוכח אקורד הסיום שחתם את חייו הקולנועיים של רוקי. גם סטלונה התייסר. רמז לייסורים הללו תמצאו בסיפור המעשה של "רוקי בלבואה", הפרק השישי והמספק ביותר מאז דילוגיו הראשונים והבלתי נשכחים של הלוחם במעלה המדרגות המובילות לשעריו של מוזיאון האמנות המקומי.
בעקבות הזמן האבוד
כשמחוגי שעון חייו מתקרבים לשישים אנו מגלים כי רוקי איבד את אשתו, אדריאן, בעקבות מחלת הסרטן. בלעדיה, כך רומז לנו הסרט, הוא חצי בנאדם. הוא אמנם ממלא את חובותיו כבעל מסעדה, אך עושה רושם שאת מרבית זמנו הוא מקדיש להנצחת זכרה של אותה רעיה מסורה. הוא מאכיל את הצבים שקישטו את הבדיחה העצית הראשונה שסיפר לה - כן, לא רק סטלונה עושה קאמבק, אלא גם הצבים קאף ולינק - הוא פוקד לעיתים תכופות את קברה ועורך טיולי זכרון לאתרים ולמקומות שהפגישו את מבטיהם ולבבותיהם לראשונה. זהו, אם תרצו, סיפורה של המערכה הראשונה בסרט - מסע נוסטלגי מרגש ומפעים בעקבותיו של דינוזאור זקן המחפש עולם ותקופה שאבדו ואינם עוד.
רוחה של אדריאן קוראת לו מן הסמטאות החשוכות. פניה מחייכות אליו מבעד לשמשת החנות בה נהגה לעבוד. בהעדרו של הווה מספק - בנו היחיד מתנכר אליו, סיפוריו הזוהרים העלו אבק - רוקי מתחפר בזכרון של האדם היחיד שהאמין בחסינותו לרוחות הזמן. אך לא על הזכרון לבדו יחיה האדם, ודאי לא צופה נלהב של הסדרה. ואמנם, לא אמרתם "יו פולי!" ועל דלתו של הלוחם המזדקן מידפקת הזדמנות פז. תכנית ספורט פופולרית מייצרת סימולציה לקרב אגרוף בין האלוף העכשווי, מייסון דיקסון, לרוקי בלבואה ומכריזה על נצחונו הוודאי של האחרון.
ובסרטים כמו בסרטים, די בסימולציה קטנה כדי להוליד את קרב המאה. אמרגניו של דיקסון מריחים אפשרות לשקם את תדמיתו הדועכת והבעייתית של הלוחם הצעיר ומציעים קרב ראווה שיחליף את הדם המדומה באמיתי. כעת נותר רק לחכות לתשובתו של בלבואה, וזו כמובן לא מאחרת לבוא. בגופו של רוקי, כך מסתבר, מקננת מפלצת שלא מרפה - זעם אגור ועצור אותו ניתן לשחרר רק על הקנבס המיוזע. ומהו הזעם הזה אם לא זעמו של סטלונה עצמו ששב ומשתמש באגרופיו של בלבואה כדי לגולל את סיפור חייו - סיפורו של כוכב על שהפך לזכרון ישן, פתטי ונלעג המבקש עוד לילה אחד באור הזרקורים ומקבל הרבה יותר מכך?
הספקנים ודאי מרימים כעת את הגבה. אולי בצדק. הרעיון להשיב את רוקי לזירה בגיל כה מאוחר נשמע כמו בדיחה אכזרית ומרושעת על חשבונו של סטלונה. אבל, וזה אבל גדול, בסופו של יום "רוקי בלבואה" משכיל לנפק אגדה שתרצו להאמין בה מחדש. הסיבה לכך ברורה. זוהי ללא ספק הפעם הראשונה מאז הולדתו של המתאגרף האהוד שרוקי חוזר להיות דמות חמה ולבבית ורק אחר כך נשק יום הדין. כשהוא מודע לבעיית האמינות החריפה, השחקן ניגש לתפור תסריט קרוב ככל האפשר לזה שהביא לו את פרס האוסקר, וכך קורה שלמעלה משני שלישים מן הסרט מוקדשים למעשה להתאהבות המחודשת שלנו ברוקי ואגב כך בסילבסטר סטלונה.
וכיצד שני אלה מחזרים אחרינו? בפשטותם המדבקת, בנדיבותם, בצניעותם, בענווה שלהם, בכנותם, באמונתם העיוורת ברוח האנושית, בדיבורם האיטי והמשתרך, במחשבה שניתן לרפא כל פצע נפשי בסיועה של בדיחת קרש אימתנית ואיך אפשר בלי אהבת האדם שאינה יודעת גבולות.
כל פרק בסדרה, אפילו החמישי, תרם לעולם הקולנוע ציטוט בלתי נשכח, וזה אך סמלי ש"רוקי בלבואה", השישי בסדרה, יתהדר במילים הבאות: "הלב הוא השריר היחיד שלא מזדקן". על תקפותו המדעית של המשפט ניתן להתווכח, אבל אם יש משהו שהחלק השישי מוכיח זה שלב גדול מצליח להעלים בנקל קמטים וגם את יתר הסימנים שחורט בנו הגיל. ואולי ליתר דיוק, לב גדול, נעימת הנושא האלמותית ונוסכת המוטיבציה של ביל קונטי, מונטאז' אימונים המכיל שייק ביצים, קרב אגרוף בואך לאס וגאס וקריאת "יו אדריאן, עשינו את זה!". אתם יודעים, בשביל המהדרין.
אזהרה לסיום: הצפייה ב"רוקי בלבואה" מומלצת רק למעריציה הפנאטים של הסדרה.
