שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שפה בונה זוגיות, שפה הורגת זוגיות
    בתחילת היחסים השפה שלנו נוטה להיות פחות מאשימה, יותר משתפת, יותר חושפת את פגיעוּתינו ואת רגשותינו האמיתיים. עם הזמן, במקום להמשיך ולהיחשף - הדבר שהכי ריכך את בן הזוג ואִפשר לנו לקבל את שרצינו - אנחנו מתקשים, עוטים שריון ותוקפים. זה לא חייב להיות כך
    היא: "אתה אף פעם לא מקיים מה שאתה מבטיח!"

    הוא: "את כל הזמן מתלוננת!"

    היא: "אתה תמיד חושב רק על עצמך!"

    הוא: "שום דבר לא מספיק טוב בשבילך!"

     

    מוכר? בתקשורת נפוצה זו קיימים כל האלמנטים הדרושים להרוג זוגיות במוקדם או במאוחר: הכללות (תמיד, אף פעם), דיבור "על האחר" (אתה כזה וכזה), האשמות והטחות. לא מתאפשר כאן כל פתח לשינוי, לאהבה, לחמלה. ניתן לומר שיש כאן פגיעה, אך אין מספיק פגיעוּת כדי לאפשר לאחר להבין ולרצות לתת.

     

    בתחילת היחסים השפה שלנו נוטה להיות פחות מאשימה, יותר משתפת, יותר חושפת את פגיעוּתינו ואת רגשותינו האמיתיים. אולם עם הזמן, במקום להמשיך ולהיחשף - הדבר שהכי ריכך את בן הזוג ואִפשר לנו לקבל את שרצינו - אנחנו מתקשים, עוטים שריון ותוקפים.

     

    חוק טבע: "היכן שיש כוח, יש כוח נגד". המתקפה שלנו מיד מביאה מתקפת נגד. ואז מתחיל מעגל התסכול. הרי רק רצינו לשנות משהו לטובה, רק רצינו לומר לו או לה מה לא עובד מבחינתנו, מה יעבוד יותר טוב. אבל חוסר היכולת שלנו להראות חולשה עתה כשהכימיקלים של האהבה שככו, גורם לנו להעדיף מתקפה, שמביאה את ההיפך משקיווינו. בקלות אנחנו עלולים להידרדר למאבק כוחות, שבו כל אחד רוצה לנצח, אבל שנינו יוצאים מופסדים.

     

    נוראה עוד יותר היא ההשפעה המצטברת. כלומר, כל חילופי מילים קשות יוצרים פגיעה נוספת ומשקעים שהולכים ונערמים עד שנותרים רק שריון, מאבק והתגוננות, ואין זכר לעדנה ולרכות שהשקו את האהבה שלנו.

     

    אני מאמינה שבכוחה של הכתבה הבאה, אם תפנימו אותה, לרפא מערכות יחסים.

     

    להחזיר עטרה ליושנה

    ניתן ללמוד כיצד לדבר בשפה פותחת במקום בשפה שסוגרת את האחר. אבל חשוב להתחייב לשפה בונה ולא להתפתות לשימוש בשפה הורסת עד שזו תהפוך לטבע שני. החיזוקים, האישורים והאהבה שתקבלו באופן מפתיע כשתעמדו בפיתוי להכאיב ותעזו לחשוף את הכאב האמיתי שלכם יסייעו לכם להמשיך להשקיע בבניה במקום בהרס.

     

    זה לא יהיה קל בתחילה, כי זה דורש להתרכך בשעה שאתם הכי רוצים להתקשות ולהכות מחד, ומאידך גם לא לוותר על אמירת האמת שלכם. דברי ריצוי לשמם לא יעבדו בטווח הארוך, כפי שמגלים אלה הנוטים לנסות להתעלם ולהבליג, עד שיום אחד הכל מתפוצץ. אז איך עושים זאת?

     

    • לדבר על עצמכם בלבד, בגוף ראשון (אני), לא להאשים (את/ה), לא לנסות לחנך ולהעביר "מסרים" בדרך מניפולטיבית. כל האשמה או קביעה ("את אף פעם לא רוצה אותי" או,"אתה תמיד מתעלם ממני") היא הזמנה לוויכוח אם היא כן רוצה אותך או אם הוא לא מתעלם ממך, וכבר סטינו מהנתיב.

     

    • לספר מה אתם מרגישים. אף אחד לא יכול להתווכח עם מה שאנחנו מרגישים. זאת בתנאי שאנחנו לוקחים אחריות על הרגשות שלנו ולא מאשימים אחר בכך שהוא "גורם" לנו להרגיש. לאף אחד בעולם אין הכוח והיכולת "לגרום" לנו להיות או להרגיש מה שאיננו בוחרים.

     

    תתפלאו כמה עוצמה יש בלקיחת אחריות על הרגשות והחוויות שלנו, בלי להדביק אשמה על האחר, וכמה קל לפתוח לב ולאהוב את מי שמשתף אותנו ברגשות שלו, בלי להאשים אותנו, אלא באמת מעז לחשוף את עולמו הפנימי. לשם כך חשוב להבין מה משמע לדבר על רגש. למשל, אם אנו אומרים "אני מרגיש עצוב בכל פעם שנדמה לי שאת לא רוצה אותי", הרי שדיברנו על רגשותינו ולקחנו אחריות. לעומת זאת אם נאמר "אני מרגיש שאת לא רוצה אותי", או "אני מרגיש דחוי ומושפל", לא דיברנו על רגשות אלא האשמנו אחר בדחייה ובהשפלה במסווה של "רגש". זו איננה שפה עוצמתית שמעוררת כבוד ופותחת את לב המקשיב, אלא שפה קורבנית שנותנת את העוצמה בידי האחר, "שעושה" לנו - הקורבן - כרצונו. זו שפה שמחזירה את השניים למקום פוצע והרסני.

     

    ללמוד לדייק ולכבד

    "אני מרגיש שאת לא רוצה אותי" אינו מדויק. ניתן רק להרגיש את רגשותינו (עצב, כעס, פחד, שמחה), ואילו בדברנו על האחר נאמר: "נדמה לי שאת לא רוצה אותי ("ואני מרגיש עצוב" או "כועס"). עצם האמירה "נדמה לי" פותחת את האחר, משום שאינה קובעת קביעה "אתה כזה", אלא מותירה מקום לבירור: כך נדמה לי, האם זה אכן כך?

     

    כל כך הרבה כבוד אנחנו נותנים בפתח לבירור ובלקיחת אחריות על רגשותינו. עצב, שמחה, פחד, כעס, אלה רגשות אותנטיים בסיסיים, שלא ניתן להתווכח עליהם. הם שלנו, ואף אחד לא יכול לקחתם מאיתנו ואף לא "לתת" או לגרום לנו אותם. הם בחירה חופשית ומופלאה שלנו. אנחנו לא קניינו של אף אחד, מטיבנו אנחנו חופשיים להרגיש. רגשות אלה הם חלק מעצם היותנו בני אדם, ואין צורך להדביק או לייחס אותם לאף אחד. מותר להרגיש, טוב להרגיש. וכל המעז להרגיש ולבטא, משחרר את הישן ומפנה מקום לחיים חדשים להיכנס.

     

    לדבר על הפחדים: תרגיל בזוג

    אם אתם רוצים לשוב ולחוות ריגושים מיניים עמוקים שכבר מזמן לא חוויתם וכאלה שמעולם עוד לא טעמתם; אם אתם רוצים להתאהב מחדש בבן הזוג ודרכו, בעצמכם, התרגיל הבא חיוני. יש לבצעו יחד בזמנים סדירים וקבועים, ולפחות פעמיים בשבוע. ככל שתיפתחו יותר, תעזו ותחשפו את הפנימיות שלכם יותר, כך תקבלו חזרה ותתרגשו יותר.

     

    לכל אחד חמש דקות. בתורו הוא מדבר על עצמו, על חוויותיו, חלומותיו, רגשותיו, ובעיקר על הפחדים שלו. אין דבר אמיץ יותר, והפותח יותר את לב הזולת אלינו ואל עצמו, מאשר לשתף בפחדים שלנו. ביג דיל, אז יש לנו פחדים, אז אנחנו בני אנוש, מה ציפינו מעצמנו? לא רק שאין זו בושה לפחד, אלא שהאומץ לבטא את פחדינו הוא השראה לאחר לבטא את עצמו.

     

    בן או בת הזוג המקשיבים לא ידברו בזמן זה. מותר לחייך, להנהן ואף לגעת לפעמים בידו של בן הזוג המשתף, אבל לא לדבר, אלא בתורנו. אחר כך מתחלפים לחמש דקות, וחוזר חלילה. הגדירו את זמן התרגיל, נאמר 40 דקות, עדיף לא יותר משעה.

     

    חשוב לסגור באופן חיובי, להודות זה לזה על הפתיחות, הכנות והאמון. בהצלחה!

     

    • ד"ר טובי בראונינג היא מפתחת השיטה הבינלאומית ''עוצמת הרכות'' (Holistic Pulsing), ומחברת הספרים ''עוצמת הרכות'' ו''איך הפכה האישה לגבר''.


    פורסם לראשונה 12/02/2007 08:42

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    אין דבר אמיץ יותר מלשתף בפחדים שלנו
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    טובי בראונינג. הקליקו על התמונה למשלוח אימייל
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים