בחזרה אל ההר המקולל
סרטה התיעודי של נורית קידר, "מבוזבזים", צולם על הסט של "הבופור", שמוקרן בפסטיבל ברלין. אך במקום שחקנים הוא מלווה את הגיבורים האמיתיים של ההר. "התחושה שקיבלתי היא שהם באמת לא מבינים מה עשינו שם, שהם ישבו במוצב כמו בשר תותחים, ברווזים במטווח שמחכים לסוף"
מתוך הסרט: "מבוזבזים"
המצלמה מתמקדת בעיניים מרוכזות. "ריח בוץ.. אני זוכר ערפל כבד.. סולר.. ריח של אבק שריפה.. אני מטגן שניצלים.. ריח של כפות רגלים.. זיעה.. ריח של מישהו שלא התקלח 21 יום.. ריח של שמפו במקלחת צרפתית.. ריח של החברה שלך מחולצה שדחפת לתיק אחרי שחיבקת אותה". גלגל של סרט קולנוע רץ על המסך ובראש. עינית המצלמה ננעלת על עיניים אחרות. מבט מחפש אחיזה. "ריח שרוף של טיל שפגע בעמדה והשאיר אותה שרופה לגמרי.. ריח של אדם שהיה שם.. ריח שלא יעזוב". אחד אחרי השני מתיישבים לוחמי מוצב הבופור מול מצלמתה של הבמאית נורית קידר. הם מדברים על הפחד בלי לקרוא לו בשם ומקלפים את הפצע שלא מגליד. הריח, כמו הזיכרון, לא רצוי. "מבוזבזים" של קידר, שיעלה בבכורה בפסטיבל דוקאביב בחודש מרץ, יוקרן במקביל ל"בופור", שמוצג השבוע בפסטיבל ברלין. הסרט, בבימויו של יוסף סידר, משחזר את הימים האחרונים לפני נסיגת כוחות צה"ל מדרום לבנון במוצב שהפך לסמל.
שני הסרטים נולדו בעקבות סדרת הכתבות של רון לשם, שהפכה לספר מצליח, "אם יש גן עדן". שניהם מפרקים את אתוס החייל והקרביות לתווית המחיר שהוא גובה, שניהם מדברים על הקרבה ותכלית. "כשהם דיברו על הריחות התכווצתי", מספרת קידר בראיון ל-ynet, "ריח מחזיר אותך לאירועים ולמקומות, ואני, שהייתי בלבנון מספר פעמים וחוויתי את הפצמ"רים, ניסיתי להרגיש דרכם מה עבר עליהם שם במוצב ולא הצלחתי. מי שלא ישב איתם במארב או בעמדת התצפית, לא יכול להבין, וזו הטרגדיה - הנתק האדיר הזה שאתה מרגיש כהורה לילד שמשרת במקומות האלה. הם לא יספרו לך את החוויות שעוברות עליהם אחד על אחד. אתה לא תוכנס למקומות האלה. הם לבד עם הזיכרון. כשהם פתחו לי את הדלת, הבנתי כמה אני לא יודעת".
"ברגע שהם נכנסו לצוללת הם היו טעונים לגמרי". מתוך הסרט
במהלך צילומי הסרט, שהופק בשיתוף הזכיינית "קשת", היו לא מעט נקודות שבירה. "זה היה קשה נפשית. הסתכלתי עליהם וחשבתי כל הזמן כמה הם צעירים. חשבתי אסוציאטיבית על הילדים שלי ועל זה שאין לי מושג מה עבר עליהם. אני לא היחידה", היא אומרת, "כל ראיון נגמר בבכי. הרגשתי צורך לעטוף אותם באהבה. הקשר שנוצר עמוק מאוד וכשהחלה מלחמת לבנון האחרונה מיהרתי להתקשר לכולם. חלקם כבר היו בתוך לבנון".
שש שנים של שתיקה
סרטה התיעודי של קידר צולם על סט הצילומים של סידר שעות ספורות לפני שפורק. הסט, שמוקם בקלעת נמרוד, נבנה על-פי עדויות של חיילים וצילומים שהביאו אתם ממוצב הבופור. באופן מפתיע המפגש הראשון של קידר עם הלוחמים התקיים על הסט. "מתוך 70 לוחמים שהיו בבופור, הגיעו לסט 25. האחרים לא רצו לדבר. ברגע שהם נכנסו ל'צוללת', הם כבר היו טעונים לגמרי. ביליתי עם כל אחד מהם מספר שעות. הרבה מהדברים שיצאו שם, נאמרו בפעם הראשונה. שש שנים חלפו מאז הנסיגה. שש שנים שהם שותקים. לוקח זמן לעכל".
זו לא הפעם הראשונה שקידר מחזירה לוחמים אל אירועי מפתח שצילקו את חייהם. היא עשתה את זה בסרטה "אחת בודדת", אסופת עדויות מצמררת של צלפים ישראליים באינתיפאדה השנייה, שפתחו את תיבת פנדורה הפרטית שלהם. גם לבנון היא אובססיה שקידר חוזרת לבוסס בתוכה שוב ושוב. בפעם הראשונה היא עשתה את זה בסרטה "חלום לבנון", מעין "אמא קוראז'" תיעודית שעוסקת במלחמה ורווחים. "סיפור לבנון נטוע במהות חיי", היא אומרת, "זה התחיל בסרט 'חלום לבנון', אבל מלווה אותי שנים. צילמתי לא מעט בדרום לבנון, שהיתי במוצבים, הייתי בהם עם חיילים ואחר-כך חזרתי הביתה. לחזור הביתה היה הכי קשה. להשאיר אותם שם. הילד שלי בילה שנה בלבנון, שנה שבה לא ישנתי, ולכן אני משערת שהמקום הזה בוער בי".
"אנחנו מלמדים אותם לשתוק וללכת הלאה". מוך הסרט
לא צריך להעמיק ראות כדי לעמוד על הקשר בין "אחת בודדת" לסרטה הנוכחי. במכתב ששלח ליוצרת השבוע הבמאי התיעודי הנודע אלן ברלינר הוא כותב: "זהו סרט נוגע ללב, אפילו רודף, שמרגיש כמעין פולו-אפ מושלם ל'אחת בודדת'". במבט לאחור קידר מסכימה עם ההבחנה. "הקו המחבר הוא הנפש. בשני הסרטים המצלמה היא מכשיר תרפויטי והמראיין כאילו לא קיים בשביל המרואיינים. גם בסרט על הצלפים וגם פה לא רציתי לתחקר את החיילים, כי חשבתי שהכל כל-כך עדין מבחינה רגשית ותחקיר עלול להרוס", היא אומרת, "היה קשה להחזיר אותם לשם. בשני המקרים זה לדבר על דברים שנהוג לשתוק אותם. בחברה מצו'איסטית לדבר על כאבים ופחדים זה אנטי גבריות. אנחנו מלמדים אותם לשתוק וללכת הלאה".
בין העדויות שותלת קידר קטעי מחול שיצר אוהד נהרין ומבצעים רקדני להקת בת שבע. גופות שריריים של גברים במכנסים צבאיות וגופיה מתפתלים, נאבקים זה בזה ומוטחים לרצפה. ברקע, מוזיקה מאת אוהד פישוף, שותפו ליצירה של נהרין. "קטעי המחול יפהפיים ומכוריאוגרפים ללא רבב.
הם מנדבים איזון פואטי, קונטרפונקטים לא מדוברים למילים הנאמרות", כתב אלן ברלינר.
קידר מתקשה להסביר מדוע ביקשה לשלב מחול בין הראיונות הטעונים. "נגעתי בסרטים קודמים שלי במעברים לא מילוליים", היא אומרת, "מחול נראה לי נכון יותר ממעברים של קטעי ארכיון. אני רואה במחול את החיים שאחרי הבופור. הוא הכאב שאי אפשר להסביר במילים. הכל נמצא בתנועה, היא משלימה את המילים ותופסת את הבטן". קידר מספרת שכשפנתה לנהרין בהצעה לשיתוף פעולה הוא ביקש לשמוע את עדויות החיילים. "הוא צפה בכמה מהעדויות ואחר-כך התקשר. הוא אמר שהחיילים גרמו לו לבכות, שזה ריגש אותו ושהוא ישמח לשתף פעולה", מספרת קידר. את קטעי המחול ערך נהרין ביחד עם הצלם עמיחי בוקובסקי. נהרין היה גם מי שהציע לשתף בהפקה את פישוף.
סרט על כל המלחמות
לקידר לא נוח עם השאלה האם שם הסרט אינו מכוון את הצופה לנקיטת עמדה ביקורתית. בתחילה היא אומרת: "אני מציגה את הדברים כמות שהם. זה התפקיד של הצופה לפרש אותם איך שהוא מבין". אחר כך היא מוסיפה: "זו פיסת חיים מבוזבזת שבעולם מתוקן היתה צריכה להיראות אחרת לגמרי. הם ילדים. אלו לא זיכרונות שצריכים להישאר להם מתקופת הנעורים שלהם. זה לא ייתכן שבני 19 יידרשו להתמודד עם מוות, גורל, פחד מוות ותחושת בדידות כל כך עמוקה שנשארת איתם לאורך שנים. התחושה שקיבלתי היא שהם באמת לא מבינים מה עשינו שם, שהם ישבו במוצב כמו בשר תותחים, ברווזים במטווח שמחכים לסוף. הם חיו מתחת לאדמה, במקום סגור שמואר באור פלורוסנטים ועלו לעמדות שהופגזו מדי יום במאות פצצות מרגמה. איזה חיים אלה לסחוב על הגב? מה אנחנו עשינו להם, אלוהים אדירים. זו הרגשה נוראה לשמוע אותם מדברים על הגיהנום הזה שהם היו בו לפני שש שנים לא בלשון עבר. הם לא אומרים 'היינו' או 'עשינו', הם מדברים בלשון הווה כי ברמה החווייתית זה איתם עכשיו. מה לעזאזל עשינו להם?".
במהלך עריכת הסרט פנתה קידר לברלינר, מתוך רצון לדעת אם גירוד הפצע, שנדמה כמקומי, מתקשר ומובן גם לצופה שאינו מכיר את סיפור הבופור או את האתוס הישראלי. "היה לי חשוב לדעת שזה לא מקומי מדי, שיש בזה היגיון", היא אומרת. ברלינר קשר לסרט כתרים וכתב: "זהו סרט על אחוות גברים לוחמים, על אבסורדיות המלחמה שהפכה אותם חברים לחיים, כבולים ולכודים באותו נרטיב רודף ודמויות בסיוטים אחד של השני. זהו סרט על מחיר המלחמה שמשלמים גברים צעירים שאמורים להיות בשיא חייהם, מוצפים בטסטוסטרון, אנרגיה והתלהבות. במקום זאת, הם מותשי מלחמות ויגעים מהעולם. כל אחד מהם נושא את משקל המראות, הריחות, הקולות, הדמיונות והטעמים או את משקל הדברים שעשה... הם לכודים במצב שאי אפשר לנצח בו, בומרנג פרברטי של גאווה לאומית. הסרט משתמש במלחמה בלבנון כדוגמה ספציפית, אך במובנים רבים אין בכך צורך. זהו סרט על כל המלחמות, על בזבוז החיים בכל הטרגדיות האנושיות שהרגו נשמות של חיילים, עמים וממשלות וטנפו את נוף ההיסטוריה. אני משוכנע שהסרט ייגע בקהלים בכל העולם".
את "בופור" של סידר קשה היה לקידר לראות. "אני לא יכולה לצפות בסרט הזה כמו בפיצ'ר רגיל. אני מכירה כל פסיק במקום הזה בעל-פה, אני מכירה את האנשים האלה", היא אומרת ומקווה שהצפייה בשני הסרטים גם יחד תוביל את מקבלי ההחלטות לחשוב פעמיים לפני שהם יוצאים לכיבושי הרים נוספים. "אני לא חושבת שאנחנו כחברה מתעסקים מספיק במחיר שאנחנו דורשים מהחבר'ה האלה לשלם בשם ההירואיות. מילדות אנחנו מטפטפים להם שיהיו גיבורים, מספרים להם סיפורי גבורה על כיבוש ההר, מאכילים אותם במיתוסים והנה לנו קבוצת ילדים שחיו את האתוס הרצחני הזה. זה החינוך שלנו. זו הטרגדיה שלנו. אני מקווה שמישהו מקשיב".
