אמא שלי שכבה עם מישהו, וכך נולדתי
אפילו עכשיו, בעידן של ילדי מבחנה ומשפחות מכל המינים, אנשים מתפלאים מחדש כל פעם שאני אומרת להם שאין לי אבא ושאמא שלי הביאה אותי מחוץ לנישואים. לכבוד יום המשפחה ויום האם, קורן דור עם סיפור קצת אחר
"אז איך נולדת?" היא שואלת בנימה כועסת מעט. כאילו זאת אשמתי שאני בכלל חיה ככה.
"מה זאת אומרת? אמא שלי שכבה עם מישהו, וככה נולדתי", אני עונה לה ופוחדת שהיא תשלח אותי למנהלת, כי אסור בכיתה ב' להגיד את המילה "לשכב".
את השיחה הזאת ורבות אחרות באותו סגנון ניהלתי אינספור פעמים בחיי, החל מהגן ועד היום. אפילו עכשיו, בעידן של ילדי מבחנה ומשפחות מכל המינים, אנשים מתפלאים מחדש כל פעם שאני אומרת להם שאין לי אבא ושאמא שלי הביאה אותי מחוץ לנישואים. אז בגן הגננת היתה דתיה, ונכון שבבת-ים של שנות ה-80 כולם כמעט היו נשואים ואף אחד לא דיבר על היחסים שלו בקול רם, ובטח שלא כתב עליהם באינטרנט, אבל לנהל שיחה כזאת עם אנשים חילוניים בני גילי, ועוד בימינו שהם, הסטוציונרים, הילדים להורים גרושים, הילדים שחיים עם בן זוג מאותו המין, ישאלו אותי איך באתי לעולם אם אמא שלי לא התחתנה?
נראה שלמרות הכל, כל כך טבעי בראש לחשוב על משפחה במובן של אמא + אבא = חתונה = ילדים, ובסדר הכרונולוגי הזה, שהם אפילו לא מסוגלים לחשוב על פיתרון יצירתי אחר להקמת משפחה.
למזלי, אמא שלי חשבה. היא הגיעה לגיל 30, ואז 30 היה מאוחר, לא כמו היום, שנשים בגיל זה ויותר עדיין מתלבטות סביבי אם הן מוכנות לילד. אז היא הסתובבה ברחבי העיר ואות קלון על גבה כרווקה ההוללת. עד היום מספרים לי בעיר כשאני מגיעה לביקורי בזק שאמא שלי יצאה עם כל השכונה, מה שלא נכון בכלל והפך מזמן לאגדה אורבנית, כי אמא שלי מגיל עשר התחנכה בכלל בפנימיות בשרון ובקושי חזרה הביתה. אבל הסטיגמה ברורה: אשה בת 30 עם ילד בבת-ים, ברור שהיא השרלילה של העיר. כך זה היה בילדותי, מבטים מאשימים ברחוב, ילדים שמרחמים עלי בבית הספר ומציעים לי את אבא שלהם אם אנצח אותם בקלאס ומורה לתנ"ך שקוראת לי "ממזרתה" מאחורי הגב, למרות שמבחינה הלכתית אני לא עונה בכלל על הקריטריונים.
את גדלה עם אמא, אבל בבית של רווקה
אמי מעולם לא עשתה לי אנטי מוצהר על משפחתיות סטנדרטית, אבל פיזרה רמזים על האושר הגדול שטמון ברווקוּת הנצחית. ככה למדתי בעקיפין שטוב היות האשה בלי הגבר. ככה זה כשאת גדלה עם אמא, אבל בבית של רווקה, שמביאה חברות וחברים, ויוצאת לדייטים ומשאירה אותך עם הבייביסיטר. הבייביסיטר מתיישבת מיד לעשות פרנץ' מניקור, ואת יכולה להציץ מבעד לתריס ולראות את אמא שלך, שבבית יושבת וקוראת לך סיפור ומסתובבת עם רולים וחלוק רחצה, עומדת מקושטת כולה מתחת לבניין ומתנשקת עם בחור חתיך.
זאת לא היתה קומדיה רומנטית, אני הרגשתי כמו בסרט רע, נורא רציתי שאמא שלי כבר תתבגר, הייתי יושבת אתה ואומרת לה "אמא תתבגרי", כשאני רק בת חמש וזקוקה לעזרה שלה אפילו בחציית הכביש. כאילו התבגרות פירושה נישואים. כי ככה חשבו בבית הספר, ואני הבנתי שיש לי אמא אחרת, כו-לם טרחו להגיד לי את זה, כולל סבתא שלי, שהיתה נאנחת ואומרת לי – "את לא תהיי כמו אמא שלך, שמעת?" ולא ידעתי מה זה אומר, רק ידעתי שאסור לי להיות היא, אז הלכתי לכיוון השני. אני הייתי הרצינית, הקשוחה, ושמרתי עליה, כי בזמנו חשבתי שרק גברים יודעים לשמור על נשים, לא ידעתי שנשים יודעות להסתדר גם לבד. אם רציתי להתחתן? עד היום אני רוצה זוגיות, לא כל כך רוצה להתחתן. אבל אז רציתי להתחתן, אפילו עם המורה הצולע לביולוגיה, העיקר לא להיות לבד כמו אמא. לא כי היה לה רע, אלא כי כולם עשו לי רגשות אשם על זה שהיא הביאה אותי בלי נישואים ולדעתם אני מוצר פגום קצת.
וכך גם אני חשבתי לפעמים על עצמי. יום אחד התפרצה אמא לחדר שלי והיא מנופפת במכתב שכתבתי. קלטתי שהיא חיטטה לי בדואר ושהיא כועסת שאני חושבת שהיא לא מספיק טובה בשבילי.
"למה כתבת לה שיש לנו משפחה מדהימה ושאת ואחותך עושות בלט?" היא שאלה, ובצדק. כי אני זאת שהתביישה וסיפרה לחברה לעט שיש לה משפחה, למרות שיש לי רק אמא, "אבל זה יותר ממה שיש לכל היתומים בעולם", אמרה תמיד השכנה ממול כשהייתי בוכה בדשא סתם כי נפלתי, והיא חשבה שאני בוכה כי אין לי אבא.
בא לי להמציא לעצמי משפחה ענקית, חמולה
"אני לא אשקר יותר", הבטחתי לאמא, אבל אפילו עכשיו, בא לי לספר אחרת ולהמציא לעצמי משפחה ענקית, חמולה.
רק כשגדלתי הבנתי שיש לי אמא קוּלית. בעוד האמהות של חברות שלי נאבקו על חיי נישואים עם בעל עקשן, אמא שלי מעולם לא היתה ממורמרת, כי היו לה המון ריגושים והיא לא היתה צריכה לדאוג לתפוס שידוך או להביא ילדים. "נו, אז מתי תביאי לה אבא?" היו שואלות חברות שלה, כאילו זאת היתה המטרה שלשמה יצאה עם גברים או התאהבה במישהו. בדיעבד אני יודעת שהיא בכלל לא חיפשה לי אבא, אלא חיפשה לעצמה אהבה, קודם אהבה.
"אני לא צריכה אבא!" הייתי משיבה להן במקומה. היה לי קשה לדמיין שיהיה לי אבא, המונח הזה בכלל לא היה קיים בלקסיקון שלי. היה "ההוא שיצא עם אמא שלי", ו"ההוא" התחלף כל תקופה, כשהיא היתה יוצאת עם מישהו אחר. היא מעולם לא הביאה אותם הביתה, לא בנוכחותי בכל אופן, אבל ידעתי עליהם, האזנתי מאחורי הדלת לשיחות שלה עם חברות, איך כמו בת טיפש עשרה היתה מספרת להם בעליצות על מחזריה.
לפעמים היתה שבה בערבים עם זר פרחים או ממתק בשבילי. הייתי שואלת ממי זה ולא מסכימה לקחת עד שהיתה אומרת "ממנו", וזה הספיק, לא הייתי צריכה שֵם או זהות כדי ללקק את השוקולד שלו ולחוש כל פעם מחדש טעם של תשוקה בפה. זאת היתה התשוקה הראשונה שטעמתי, עוד לפני הנשיקה הראשונה והפעם הראשונה בה הסתחררתי מאהבה. זאת היתה הנגיעה הבלתי אמצעית שלי בבחורים של אמא ובגברים בכלל. היו לי דודים ומורים וכל מיני דמויות אב זמניות, אבל הם חלפו על ידי מבלי שאוכל לשאול אותם איך זה להיות גבר, או להכיר מקרוב את הגוף הגברי. החברות שלי התקלחו עם אבא שלהן בילדותן, ואילו אני רק ראיתי את הגוף הגברי בסרטים, עד שראיתי אותו במו עיניי עם חברים שהיו לי. גם אז פחדתי לגעת והתבוננתי מפוחדת.
"מה את צריכה חבר?" היתה אמא שואלת והיא עדיין שואלת, אפילו כשהיא יושבת עם הזוגי ומריצה אתו דאחקות. אני יודעת שכמי שחייתה חיים שלמים עם עצמה, היא מתקשה להבין אותי, איך אני מתעצבנת בגללו כשיש מספיק דברים מעיקים בעולם הזה לדאוג מהם. אני יודעת שלפעמים היא אפילו מתפלאת שאני מסוגלת לנהל זוגיות, כיוון שגדלתי בבית בו זוגיות כמעט היתה מילת גנאי. כי אמא שלי בחרה בלבד, היא עדיין בוחרת לבד, אפילו כשמתחילים איתה ברחוב. היא ממלאת את עצמה נהדר. אבל אני תמיד הרגשתי חוסר, לא יודעת אם בגלל שלא היה לי אבא, או בגלל שאני עוד חצי שמחפש את עצמו ותמיד לא מסופקת עם מה שיש.
רק באחרונה התחילה אמא להגיד שהוא מקסים, לספר לכולם שיש לי זוגיות נהדרת, כאילו היא פתאום זוקפת את הקרדיט לעצמה. אני לא יודעת אם היא באמת מאוד מחבבת את הזוגי או שהתרגלה לרעיון שיש לי זוגיות, או שהיא פשוט רוצה כבר נכדים. העיקר שהיא מבסוטה.
ובנוגע לאבא שלא היה לי? כשהייתי בת 20 הייתי אמורה לפגוש אותו, אפילו כתבתי על זה באיזה אתר בננות, ואחרי זה פגשתי הרבה נשים שרצו לדעת איך גדלתי ומהי תפיסת הזוגיות שלי על העולם. הן רצו להביא ילדים בלי נישואים ופחדו שלא יידעו לאהוב. אז הנה: אם מחנכים אותך לאהוב תדע לאהוב - ילד, בן זוג, עם מי שבחרת לחיות ולהכניס אל תוך הגוף שאתה קורא לו משפחה.
לפנייה לכתב/ת 
הסטיגמה ברורה: אשה בת 30 עם ילד בבת-ים
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
