גם הם היו קורבנות

צפו בטריילר של הסרט

"חיים של אחרים", נציג גרמניה בהתמודדות על אוסקר הסרט הזר, הוא, בה בעת, נדבך חשוב בשיח הפוליטי הגרמני העכשווי, ואלגוריה קולנועית מרתקת. הוא מייצג את הרגע ההיסטורי הנוכחי שבו גרמניה בוחנת את עברהּ האפל, וכמו "הנפילה" לפניו – על ימי היטלר האחרונים – מעניק לצופה בו (במיוחד אם הוא גרמני) תחושה של מירוק וגאולה. במקביל, הוא עוסק בגבולות הכוח של הצופה, שהוא לעולם בעמדה של מאזין נסתר ומציצן, ודווקא משום כך הוא מייצר הזדהות עם דמות שבנסיבות אחרות היתה מעוררת רק רתיעה.

מזרח גרמניה, 1984. אורוול זה כאן. 90 אלף סוכני חרש ו-175 אלף רחרחנים ומלשנים פועלים בשירות ה"שטאזי" – מיניסטריון ביטחון המדינה הידוע לשמצה של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית. תפקידם הוא לבלוש אחר 16.7 מיליון אזרחיה של מדינת המשטרה הקומוניסטית, ולספק מידע לגבי פרטים שבמעשיהם ודיבוריהם עלולים להוות סכנה לחברה. גיבור "חיים של אחרים" הוא קצין ביון שכזה (השחקן המעולה אולריך מוהה מ"משחקי שעשוע" של הנקה), המצותת בחשאי למתחולל בתוככי דירתו של מחזאי מצליח הנהנה מאהדת השלטון, וחולק את חייו עם כוכבת מחזותיו (מרטינה גדק, "המטבח של מרתה"). כצפוי – לפחות בעבור מי שמזהה פה את עקבותיהם של "חלון אחורי" ההיצ'קוקי או "השיחה" של קופולה – גם בסרט זה הצופה-מאזין מהצד ילך בהדרגה וייטול חלק פעיל בחייהם של מושאי המעקב שלו.

כפי שמצביע שם הסרט, ממש כמו הצופה באולם – כך גם איש ה"שטאזי" חודר אל חייהם של אחרים. את הנקודה הזו מבליטה הסמליות שבבחירה במחזאי דווקא כדמות שלחייה הוא מאזין. החיים במזרח גרמניה, כמו אומר הסרט הזה, מתוצפתים ומצותתים ללא הרף, היו תיאטרון אחד גדול. הזדהותו המסורתית של הצופה עם המציצן – שהינה חלק מובנה מחוויית הצפייה הקולנועית – הופכת את גיבורו קפוא המבט וחסר ההומור של הסרט לזה שעם גורלו, באופן פרדוקסלי, הוא הכי חש אמפתיה. יתר על כן, ממש כמו המחזאי, שעשה כמעשה פאוסט ומכר את נשמתו למשטר בעבור תהילה, גם איש ה"שטאזי" משקיף הלוא על המציאות בשירות השלטון.

תכסיס מניפולטיבי מבריק

"חיים של אחרים" פועל, כאמור, בתוך רגע היסטורי המבקש להסיר את מעטה הדמוניזציה מעל פקידי וסוכני ה"שטאזי", שפורק עם נפילת החומה ב-1989. הללו פתחו לאחרונה במערכה שתכליתה לייצר רביזיה בדימוי הלא מוצדק מבחינתם שדבק בהם. באמצעות ספרים, מאמרים וויכוחים ציבוריים הם נחושים לצייר עצמם כמי שפעלו בתוך מסגרת שדאגה ליציבות, לביטחון ולרווחה חברתית. עובדה היא, שמאז איחוד גרמניה נטבע מושג חדש, "אוסטלגיה", המתייחס לנוסטלגיה של בני ובנות מזרח גרמניה לשעבר אל חיי היומיום, התרבות והפוליטיקה של ארצם. התוצאה היא סרט שחושף את צידו האנושי של האדם האוטומט שעומד במרכזו, אשר מכיר לפתע בברוטליות של המשטר אותו הוא משרת, וזוכה על כן בגאולה: הוא, כמו ברונו גנץ המכונף ב"מלאכים בשמי ברלין", הופך לבן אדם.

מירוק המצפון משולב פה באקט נדיב של כפרה. איש ה"שטאזי" אינו אלא קורבן של המערכת שגזלה ממנו את רגשותיו. קורבן, בדיוק כמו האנשים שאל חייהם הוא פולש. הוא, במילים אחרות, לא האיש הרע באמת, ממש כשם ש"הנפילה" תיאר גם את הגרמנים עצמם כנפגעי הפיהרר. כך, הצגתו של מחולל העוול כקורבן אף הוא, היא אמצעי – לגיטימי, יש לציין – של התמודדות עם עבר שצלו רודף את ההווה; ומיקומו בעמדה כזו – של "האח הגדול" שהוא גם צופה הקולנוע היודע-כל לגבי הדמויות שחייהן נחשפים על הבד – הוא תכסיס מניפולטיבי מבריק שתובע מהיושבים באולם להזדהות עמו, על אף הכל.

זהו סרט הביכורים של פלוריאן הנקל פון דונרסמרק בן ה-33, אולי הבמאי בעל השם הארוך ביותר בתולדות הקולנוע, שאף כתב את התסריט. מותחן פסיכולוגי יוצא מן הכלל שלרגע אינו גולש לסנטימנטליות שאפיינה את "להתראות לנין", למשל. הוא מתאר כיצד האח הגדול הופך למלאך מגונן, את הטרגדיה של "הגרמני הטוב" הנאלץ, ממש כך, לגלות את אנושיותו שלו עצמו. סוגיות אלה של אשמה ותיקון, יחד עם שליחת מבט אמפתי אל אפלולית ההיסטוריה, הן שסייעו להצלחתו, הביקורתית והמסחרית, של "חיים של אחרים" במולדתו (כולל גם פרס הסרט האירופאי הטוב ביותר). הצלחה שהינה עדות לאופן שבו הקולנוע משמש כלי להתמודדות של אומה עם עברהּ הטראומטי.