המציג אינו חייל

לפני הכל, אני רוצה להציג את פנקס החוגר שלי. זה שבזכותו נסעתי שנה ותשע חינם ב"אגד", ושאת המספר שלו אני מדקלמת עד עכשיו מתוך שינה. מילאתי את חובתי הצבאית, תרמתי למדינה את לילותי הטובים ביותר במשמרות ברזל ריקות וארוכות. כן, את השנה ותשע שבהן יכולתי להרים סטארטאפ, לעשות אקזיט, לזכות באוסקר, להביא ילדים, להקים סוכנות, נתתי אותן לצבא העם. יש לי תוקף מוסרי לכתוב את הטור הזה, ולהתקיים בכלל, לפי אמות המידה של רוב האנשים שיגיבו בקרוב פה למטה. עד כאן כיסוי תחת, ומעכשיו לעניין עצמו.

לא היה דבר צפוי יותר מההסתערות על הסרט "בופור", ועל העובדה שחלק מהכוכבים שלו לא עשו שירות צבאי מלא. אולי רק ההסתערות על הבופור עצמו היתה מייאשת, מיותרת, אווילית וכוחנית יותר. ישראל היא מקום מוזר. כמעט שישים שנה

אנחנו כאן, ועדיין חושבים כמו מדינה על פיגומים. התדמית של הצבא היא עדיין הנשק הכי חשוב שלו – והיא כמעט ולא השתנתה מאז שפוצצנו גשרים וטמנו בחזה פראבלום. אנחנו כבר מזמן לא הצבא הקטן והחכם שהיינו, ואלוהים יודע שיש לנו צרות גדולות לא פחות מבית, אבל הדרך הכי מומלצת לתרום למדינה היא עדיין לשרת בצבא. אז קם יוסף סידר, והרים סרט שרוצה להגיד דבר אחד פשוט: היה מוות בבופור, ובלבנון בכלל, והוא היה מוות מיותר. המוצב נכבש ממקום של אגו, נלחמו שם חיילים אמיצים, ללא חת, שמסרו את נפשם על קידוש גנרלים שלא קראו אחרַי אלא מכרו את המניות שלהם. 

איך שלא מסתכלים על זה, יש משהו סמלי בעובדה ששני שחקנים בולטים ב"בופור" לא עשו צבא. סוגיית השירות הצבאי היא לחם חוקם של הטוקבקיסטים כמעט בכל הזדמנות, והפעם נוצר מצב קיצוני שבו לא רק שמי שלא שירת נהנה ממנעמי הידוענות, אלא גם מגלם חייל ממש, דמות שמייצגת את כולנו. אני יכולה לזהות את העצב הרגיש שנחשף כאן - זאת הרי אותה ערימת רגשות שהביאה להקמת המדינה הזאת. אבל אולי הגיע הזמן להרפות קצת? אני לא יודעת אם סידר לקח בחשבון את העובדה ששני חיילים שלו ראו את הצבא בעיקר מהצד של הבקו"ם – אולי זה אפילו נועד לשמן את יחסי הציבור של הסרט, אולי זאת אמירה. אני יודעת שלו אני במקומו, הייתי הולכת על משהו כמו "אולי, רק אולי, עדיף לחיות בלי לשרת בצבא מאשר למות מוות מיותר באחד כזה".

מצא את ההבדלים

"באף אחד מהרגעים שהייתי בלבנון לא הרגשתי שאני 'משרת את המדינה'", כתב אחד הטוקבקיסטים, "אלא שאני משרת את האינטרסים של מישהו... מאז מלחמת יום כיפור (שגם בה השתתפתי) עוד לא היתה למדינה שלנו אף 'מלחמה מוצדקת'. הכל חרטא-ברטא של פוליטיקקים, שמתנהלים כמו ערסים עצבניים בכביש: הרבה כוח ואלימות, אבל מעט שכל להפעלתו. כמי ששלח שלושה ילדים לשירות צבאי, אני אומר לכם שכבר מזמן אין 'צבא העם', ואני ואשתי לא ספקים של 'בשר לתותחים' בשביל המלחמות המטומטמות של המדינה הזאת".  

נכון למערך הכוחות כרגע אין לך את הזכות לגלם חייל אם לא שירתת בצבא. אף אחד מהמקטרגים לא מדבר על איכות המשחק, הכל נסוב פה סביב ההצדקה המוסרית. לא מספיק להיות שחקן טוב כדי לשחק בסרט, צריך להרוויח את הזכות לגלם חייל בבופור. וזה טפשי. הם מקבלים את הפרס על היותם שחקנים מוצלחים, לא גנרלים. לא יכול להיות שאנשים לא מבינים את ההבדל.

וזה הצד הכי עצוב בכל הסיפור – כל הזעם הזה, האנרגיות האלה, כמו ילד שפורק את הכעס על הבובה שלו במקום על אחד ההורים שהביא לו את הכאפה, כי על אבא ואמא אסור לכעוס. למה זה מופנה דווקא לאנשים שיצרו את הסרט, ולא לאנשים שיצרו את המציאות? ומה צריך לקרות כדי שתכעסו על אלה שמשחקים בחיים של הילדים שלכם, באמת, ולא בשחקנים שמגלמים אותם?