שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    הסרט הנכון לזמן הנכון

    זכייתו של "בופור" היא יום חג לקולנוע הישראלי, למרות שקשה להאמין שפסטיבל ברלין היה מוותר על הגאולה שהוא מציע. שמוליק דובדבני על במאי שלא רוצה להרגיז אף אחד. וגם מצליח

     

    יוסף סידר קטף אמש את הפרס הראוי ביותר לסרטו. “בופור", שזיכה את יוצרו בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין, הוא סרט מלחמתי רהוט, מעיק ומעורר הערכה. הוא גם סרט שנושא את כל הבשורות "הנכונות" – חיילים צעירים מקפחים את חייהם לשווא, ומלחמה היא דבר איום ונורא. הוא הסרט הנכון לזמן הנכון: סרט שמתרחש בשלהי מלחמת לבנון הראשונה, שמגיח לאקרנים בעיצומם של דיוני ועדת חקירה בעניינה של מלחמת לבנון השנייה, ורגע – שהלוואי ולא יגיע – לפני מלחמת לבנון השלישית. הוא, במילים אחרות, מסוג הסרטים שקשה להתעלם מהם, משום שהתעלמות כזו פירושה היעדר של תקינות פוליטית. וזו, ראו אף מקרה "גרבאוויצה" הבוסני שעוטר אשתקד במפתיע בפרס "דב הזהב" – היא חלק ממהותו של פסטיבל ברלין.

     


    סידר ואושרי כהן.  סרט מלחמתי רהוט

     

    בכל אלה אין כדי להמעיט מערך העובדה, שסידר, ככל שהדברים נוגעים במיומנויות בימוי, הוא היום בכיר יוצרי הסרטים בישראל. קולנוען מקומי שמקפיד לפעול בעקביות, ומסרט לסרט ניכר בו שהוא עולה מדרגה. הוא נמנע מלחולל שערוריות – המהומה היחידה שהתעוררה סביב "בופור" נגעה בעובדה שכמה משחקניו, כאילו שיש איזשהו קשר, לא שירתו בצבא, ונדפה בעיקר ניחוחות של סגירת חשבונות אישיים – משתדל שלא להרגיז אף אחד, הולך על בטוח. כזה הוא גם "בופור", הלהיט הבא של הקולנוע הישראלי, וכרטיס הכניסה של סידר אל מגרש המשחקים של הגדולים בהוליווד. הצעות יזרמו, זה בטוח.

     

    • ראיון עם סידר לאחר הזכייה

     

    אלא שזכייתו המשמחת של סידר - הבמאי הישראלי הראשון שזוכה בפרס (לפניו היתה זו גילה אלמגור שאספה לחיקה את "דב הכסף" על משחקה ב"הקיץ של אביה" ב-1989) - לא היתה הפרס היחיד שהוענק השנה לסרט ישראלי בברלין. זכיותיהם של "אדמה משוגעת" ובמיוחד "הבועה", אמנם בפרסים משניים יחסית, מעידות על ההערכה הרבה שיש היום בחו"ל לסרטים שעוסקים בנושאים פוליטיים, אבל באופן שיש בו כדי לטהר ולשחרר. כך, גם ההתרפקות הרומנטית של "בופור" על ייסוריהם של חיילים ישראליים בלבנון הופכת אותו לסרט שמבטיח, בסופו של דבר, לקהלו גאולה. את הביקורתיות, המחשבה המטרידה, והאמירה הנועזת באמת נשאיר לפעם אחרת. רגישות דומה, כזכור, הובילה את "גן עדן עכשיו" אפילו עד לספסל המועמדים לאוסקר. 

     


    משתתפי "בופור" בפסטיבל ברלין.  מבטיחים גאולה

     

    מול סרטים תיעודיים ישראליים עכשוויים, שמעודדים את דימוי החייל הישראלי במחסומים כקלגס (“מחסומים", למשל, שזכה בפרס הראשון בפסטיבל הסרטים באמסטרדם ב-2003, “נקם אחת משתי עיני" או "בלעין חביבתי"), סרטו של סידר אינו בא

    להתעמת עם ציבור רוכשי הכרטיסים. כך, הוא מעדיף את האמירה האוניברסלית שצוטטה מפי הבמאי עצמו בטקס ("שהמנהיגים שלנו יפחדו ממלחמות וימצאו את האומץ גם לדעת איך לסיים אותן") על פני הדיון הנוקב בנחיצותה של המלחמה ההיא, ובאופן שצה"ל היה בה הכל, רק לא קורבן. סביר להניח שדור שלם של מתגייסים צעירים – אותם אלה שבעבורם הפך ספרו של רון לשם, עליו מבוסס הסרט, לקריאת חובה – יזדהו יותר עם הייצוג המעונה של הצעיר במדים הירוקים מאשר הצפייה בו בסרטים התיעודיים שהוזכרו לעיל.

     

    פוליטיקה בצד, זכייתו של סידר היא רגע גדול לקולנוע הישראלי. בשלוש השנים האחרונות אין, למעשה, פסטיבל חשוב בעולם שבו לא קוטף סרט דובר עברית איזשהו פרס. “אור", שזכה בין השאר ב"מצלמת הזהב" בקאן 2004, ו"צימאון", שעוטר אז בפרס המבקרים באותו פסטיבל, חנה לסלאו שקטפה אשתקד את פרס השחקנית המצטיינת בעבור הופעתה ב"אזור חופשי", "אדמה משוגעת" שהוכתר כסרט הזר הטוב ביותר בפסטיבל סאנדנס האחרון, ועכשיו זה. מנהלי הקרנות כאן יכולים לטפוח לעצמם על השכם.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים