מבוקשת: שבת ירוקה
דווקא עכשיו, כשידי האדם מעלימים את הנוף הבראשיתי, זה הזמן לשוב אל השורשים. אפשר גם בצהרי יום שישי. לצאת אל הטבע ולקבל קבלת שבת מוקדמת - על אדמה חשופה וטבעית, בטרם היא תכוסה במשטחי חול, מלט וברזל. צביקה נבו מתבונן מחלון בית הכנסת אל הנוף המוסתר ומציע קבלת שבת אחרת
יום שישי. שעות אחרונות של חולין. מנקים את הבית בשצף קצף. הלחץ גובר, צריך להספיק הכל - בישולים, ניקיונות ומקלחות. כל דקה חשובה. רצים עד הצפירה, בטרם תברח החמה, ואז מגיעה השלווה הכמעט-נצחית שנמשכת קצת יותר מ-24 שעות.
ניחוח התבשילים שעל הפלטה אוחז בכל פינות הבית, והפתגם "מי שטרח בערב שבת - יאכל בשבת", מקבל משמעות חשובה. ובטרם נקבל אל פני השכינה בבית התפילה, אנו מתקדשים בטקסי טוהר ורחצה. מתכסים במחלצות לבן ופונים לבית הכנסת.
אנו פוסעים בצעדים מדודים ואורגים בדמיוננו את מדד הספק השבוע וכבר אנו נבלעים אל תוך החלל הלבן. ושם - התיאורה בשפע, מכשירי מיזוג משוכללים, כיסאות עץ משובח העטופים בשכבות ריפוד קטיפתיות וכמות משובחת של ספרי תפילה מכל הסוגים ומכל הצבעים. מסמנים את אלה הנמצאים, גוערים בליבנו באלה המאחרים. עוד מעט נקבל את השבת באופן מסודר לפי כל הכללים ועל פי כל הניגונים המוכרים.
אכן, מקום נוח הוא בית הכנסת עבור המאמין המודרני. בעודי מביט אל הנוף המוסתר מבין החרכים, אני חש תחושה של פספוס בתוך כל הסדר והשלמות. מעין געגוע לא מוסבר לקבלת שבת אחרת.
כזו שנשכחה. והכוונה לאותה קבלת שבת ראשונית שהחלה לפני כ-400 שנה בצפת. ובאותה תקופה חיו בעיירה הגלילית הקטנה גדולי המקובלים, שהיו נוהגים לצאת בימות החול אל השדות ואל היערות כדי להתעמק ברזי המקרא והקבלה.
מנהג האר"י
האר"י הקדוש ביקש להנהיג את היציאה אל השדות גם בטרם כניסת השבת. אר"י זה אימץ את הפיוט המפורסם של המקובל, ר' שלמה אלקבץ, "לכה דודי" והנהיגה בתוך תפילתו. הפיוט מבוסס על דברי ר' חנינא: "בואו ונצא לקראת שבת המלכה" (מסכת שבת קי"ט).
וכך היה נוהג האר"י לצאת אל השדות יחד עם תלמידיו, כדי לקבל את פני השבת דווקא בטבע ולהרבות בשירה, בתפילה מעומק הלב ולחוש שמחה גדולה. האר"י התבסס על האמונה בקרב המקובלים, שהתבודדות בטבע ונשיאת תפילה בשדות, מקרבת את השכינה הנשמעת מבין עליהם של העצים והשיחים.
הרמ"ק (ר' משה קורדובירו), רבו של האר"י, לא ראה בעין יפה את מנהג תלמידו וטען שהשכינה הבאה עלינו, יסודה מלמעלה למטה ולא באופן רוחבי על פני האדמה. אי לכך חשב שיש לקבל את פני השבת בבית הכנסת ולכוון פנינו מעלה אל הקודש. וכך, הונהגו בצפת שתי מסורות שונות של קבלת שבת. עד שהוכרע- קבלת השבת תונהג בבית הכנסת עפ"י מנהג הרמ"ק. ובזכותו, אנו נהנים עד היום מקבלת שבת נינוחה במקום נעים וסגור. יש הטוענים, כי המנהג של השינוי בכיוון תפילתנו בסוף "לכה דודי", הוא זכר לאותה קבלת שבת טבעית של האר"י.
ובכל זאת, למרות הטרחה הגדולה בקימה ובפניה לאחור, נדמה כי כדי לשמר את מנהג האר"י, עלינו להתאמץ קצת יותר. נעלם מאיתנו מנהג מיוחד וחשוב במינו, שכל כולו מוקדש לאהבת הטבע והבריאה. דווקא בתקופה בה מעלימים ידי האדם את הנוף הבראשיתי, פרי יצירתו המופלאה של הקב"ה, כאן העת לשוב ולחזור אל השורשים. על כן, ראוי להקדיש לכך זמן קצר בצהרי יום שישי. לצאת אל הטבע או אל מתחם טבעי פתוח, לקבל קבלת שבת מוקדמת המלווה בזמר ובניגונים ובכך ליצור פגישה קהילתית לכבוד השבת המתקרבת. אולי כך עוד נספיק לקבל את השבת על אדמה חשופה וטבעית, בטרם יכסה אותה האדם במשטחים לא נשגבים של חול, מלט וברזל.
ובמילים אחרות: "האל הנכבד והנורא הזה מצווה לאהבו וליראה אותו.. והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו, שאין לה ערך ולא קץ, מייד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול.. וכשמחשב בדברים האלה עצמן, מייד הוא נרתע לאחוריו ויפחד, ויודע שהוא ברייה קטנה, שפלה, אפלה, עומדת בדעה קלה, מעוטה לפני תמים דעות.." (הרמב"ם, יסודי התורה, פ"ב)
טורים קודמים:
צביקה נבו הוא צלם, תסריטאי ועובד אדמה. מתגורר ביישוב אשחר שבגליל
