מסיכות: והאוסקר על משחק זוגי מגיע ל... שנינו
בדיוק היינו לפני חופשה ולא ידענו איך לספר לכולם שבעצם זה נגמר, אז משכנו עוד קצת את האידיליה המפלצתית ההיא. מבלים כלפי חוץ ובוכים מבפנים. היום אני יודעת שזה היה קשה וכואב יותר להעמיד פנים מלהתמודד עם האמת
בדרך חזרה למרכז הארץ ישבנו מכווצים, הוא מחזיק את ההגה חזק בשתי ידיים, כאילו אם יעזוב נתנפץ על ההרים, ואני בוכה מתחת למשקפי השמש. רק הרוח שמתפרצת מבעד לחלון קוטעת את השתיקה המתוחה. כשהוריד אותי בתחנת הרכבת עם שתי המזוודות הקטנות והטרולי והביט בי כועס בפעם האחרונה, ידעתי שהוא לא כועס על שנפרדנו, אלא על זה שבמשך שבוע לא סיפרנו לאף אחד.
אפילו היום אני מדמיינת לעצמי איך הוא הגיע למחרת למשרד וכולם אמרו לו "איזה זוג חמוד אתם" והוא אמר נפרדנו, ואף אחד לא האמין לו שהקשר שלנו נגמר במהירות כזאת. כמו אדם שלרגע חי ותוך שנייה הוא כבר מת, וכמעט בלתי ייאמן שזה כבר נגמר. כך היה עם הקשר ההוא, אבל בדיוק היינו לפני חופשה ולא ידענו איך לספר לכולם, אז משכנו עוד קצת את האידיליה המפלצתית ההיא. מבלים כלפי חוץ ובוכים מבפנים ורק היום אני יודעת שזה היה קשה וכואב יותר להעמיד פנים מאשר להתמודד עם האמת ופשוט להיפרד.
"שלא תעז לספר להם שרבנו!"
אבל נראה שלא למדתי את הלקח. הנה, אנחנו עומדים לצאת, ואני פוקדת על הזוגי – "שלא תעז לספר להם שרבנו!" למרות שכבר השלמנו והכל בסדר.
"למה?", הוא שואל בתמימותו. אני חוששת שלא לימדו אותו מעולם לתמרן את המציאות כפי שהיה רוצה להתבונן בה.
"כי אתה תהרוס להם את הערב, יהיה להם עצוב שרבנו והם ידאגו לקשר שלנו. אני ואתה יודעים שזאת היתה סתם מריבה שטותית, אבל הם בטח יחשבו שזה משבר ענק", אני אומרת וכמעט מאמינה לעצמי. האמת היא שאני פשוט חרדה שהזוגי יחשוף את הסדקים של הזוגיות שלנו לעיני כולם.
וכך אנחנו מגיעים לאירוע ומחובקים, וכל כך קל להיות שוב בנעליים של הזוג הנפלא, שלא רב אף פעם ולא מתווכח, לפחות לא בציבור. אני יודעת שהם מחפשים אותנו, הזוגות האחרים, רק מחכים לרגע שבו ניסדק, כדי שיוכלו מיד לרוץ ולשתף אותנו שגם להם קשה וגם הם כמעט מתפרקים, או שהם פשוט ישמחו שלנו רע ולהם לא, ואולי הם פשוט לא יאמינו, כמוני, שבכל מריבה מחדש תוהה איך זה אפשרי לכעוס כל כך על מישהו שרוב הזמן אתה כל כך אוהב.
הערב מתנהל נפלא, יש אוכל נהדר ושתייה משובחת, ואני צוחקת כל כך, לא מכמות האלכוהול שזורמת בדם אלא כי טוב לי. באמת טוב לי, שלא נשארנו בבית עצבניים, שהצלחנו להשלים ולהגיע.
הוא כבר מכיר את שלל המסיכות שאני עוטה
אבל הזוגי מפקפק בכך, או שהוא כבר מכיר את שלל המסיכות שאני עוטה, את המסיכות שלקח לו שנים לקלף בקפידה, עד שלא יישאר כלום פרט לנפש קטנה ומפוחדת. "את ממש טובה בזה, את יודעת?" הוא מקניט אותי, "איך שרגע ישבת מעוכה על הרצפה ובכית כאילו העולם נגמר, ועכשיו את בכזאת אופוריה". הוא לא מבין את המעברים החדים שאני עושה, כמו חולת מאניה-דפרסיה, בין עצבות קודרת לעליצות משכרת. הוא מבחינתו היה גומר את המריבה ואז בא ומספר לכולם שרבנו ואנחנו קצת מבואסים והיה דן בביאוס הזה ובמריבה הזאת, פורט את זה לפרוטות, גובה חוות דעת, עצות, מבקש עזרה, ולא היה חושב לרגע מה אנשים יחשבו עלינו. כי יש לו ביטחון, והוא מאמין בטוב ליבם של אנשים. ואילו אני, שכבר נכוויתי בעבר ועצורה ממנו, רגילה לשמור מרחק כדי לא להיפגע.
"את חושבת על מה חושבים עלייך יותר מאשר על מה שאת מרגישה", הוא מטיח בי והולך לתדלק עם עוד בירה. ואני נשארת עם המסיכה העולצת שלי, שמיד מתחלפת למסיכה מלאת ביטחון כשמישהי שאני לא מחבבת, בלשון המעטה, פוסעת לעברי לעוד סמול טוק מאולץ של "מה נשמע ואיזה יופי לראות אתכם כאן". מילא שהחברות הטובות שלי יידעו שרבנו, אבל שהיא תדע?
אני תופסת חזק במסיכה עם הביטחון, כדי לא להתפרק לנגד עיניה, כשהיא ממשיכה עוד ועוד לעקוץ ולעקוץ, עד שכמעט אוזל לי מלאי הביטחון, אני רק רוצה שהזוגי יבוא ויגרש אותה מכאן.
"הלוואי שיכולתי לשים להם מצלמה נסתרת בבית"
בסוף אני הולכת ומתיישבת ליד מישהי חביבה. "הלוואי שיכולתי לשים להם מצלמה נסתרת בבית", היא אומרת לי על אחת מוכרת בחדר, שגם היא כמוני מעמידה פנים שהכל משגע, רק שאצלה כולנו יודעות שבן הזוג עזב והיא לבד. אבל במקום לבקש עזרה, היא, כמוני, מעדיפה להגיד שהכל כרגיל, ובלבד שלא לנתץ את התדמית החזקה. אני מזדהה, אבל לא רוצה להפליל את עצמי.
"את יודעת מה יותר מפריע לי?" הוא יגיד בערב, כשנפשוט את הבגדים הספוגים בהעמדת הפנים שלנו וניכנס למיטה בה רק אני והוא יודעים את האמת על כל המריבות וגם על כל הרגעים המקסימים.
"מה?" אני שואלת.
"שאת מעמידה פנים גם כשאת איתי".
הוא יכבה את האור, ולנגד עיניי ירוצו כל הרגעים מההתחלה, בה עיצבתי לעצמי אישיות אחרת לגמרי, שתתאים למה שחשבתי שהוא רוצה לראות, ועד לזמן האחרון, כשאני אומרת שהכל בסדר, אבל בעצם כועסת עליו נורא, או מעמידה פנים שבכלל לא מפריע לי שאמא שלו מעירה לי על הבית המבולגן, למרות שאולי היה קל יותר אם הייתי אומרת לה פשוט "אל תתערבי" ומשחררת את הזעם החוצה. כמה קל יותר היה אילו יכולנו תמיד להגיד את האמת בלי להתחרט.
לפנייה לכתב/ת 
