דייט ראשון: מעניין אם הוא מרגיש עכשיו כמוני
הוא כותב שהוא עייף. עייף מהרוע, מהניכור ומהזרוּת בעסק הזה. יודע מה? גם אני. פרפור קטן של התרגשות בבטן מסמן לי שאני רוצה לנסות. איתו. מה לשלוח לו? טלפון? מייל? יאללה, קח את שניהם. מדהים איך אחרי כל כך הרבה נסיונות אני עוד מתרגשת כמו ילדה שהבטיחו לה צעצוע חדש
אני עוברת על רשימת האהבות הפוטנציאליות שמחכות לי בתיבת הפניות הנכנסות באתר, סיבוב הסינון הקבוע: זה מבוגר מדי, לזה יש שלושה ילדים (מחפש אומנת, או בת זוג?), הנה הפרוד התורן (נראה לך?), עוד מבוגר, שניים בלי תמונה, הלאה. זה בן 19 (נגמרו כל החיילות בבסיס?), רגע, מה הבעיה של זה? בטח תכף נמצא - בן 33, נראה נחמד, מתנסח סביר, רווק...
אני ממשיכה לקרוא בעניין גובר, רשימת התחביבים הקבועה, הלוואי שהיה טורח לכתוב עוד משהו, שייתן לי עוד קצת להציץ לתוך מי שהוא. הנה שורת הסיכום, הוא כותב שהוא עייף. עייף מהרוע, מהניכור ומהזרוּת בעסק הזה. יודע מה? גם אני. פרפור קטן של התרגשות בבטן מסמן לי שאני רוצה לנסות. איתו. מה לשלוח לו? טלפון? מייל? יאללה, קח את שניהם. אני שולחת, ומיד מתחילה לחכות. מדהים איך אחרי כל כך הרבה נסיונות אני עוד מתרגשת כמו ילדה שהבטיחו לה צעצוע חדש.
קוראים לו ערן והוא מעצב מרמת גן
כמה שעות אחר כך הוא אכן מתקשר. קוראים לו ערן והוא מעצב מרמת גן. אנחנו עוברים את משפטי המבוכה הראשונים בגמגום יחסי (משימה כמעט חסרת סיכוי. אני מפרגנת לנו). סיבוב ראשון מאחורינו, ואנחנו ממשיכים. סערת גשמים בחוץ, ובאמצע כבה אצלו החשמל (מזל שיש סלולרי). אני מקשיבה לו מדבר איתי בחושך ומנסה לדמיין אותו בצד השני. גם הוא מתרגש? כמה טלפונים שלחו אליו היום לתיבה? לכמה נענה? מה הוא חושב עליי? מה הוא באמת מחפש? אני מחפשת סימנים בקול שלו, במילים שהוא אומר. פו, הכלב שלו, מצטרף לשיחה בנהמות, "החושך מפחיד אותו", הוא מתנצל. אני כבר מחכה שיציע להיפגש.
קבענו. עוד כמה דקות ניפגש, הנהיגה שלי הופכת יותר ויותר עצבנית. תירגעי, אני מבקשת ממני, "מה כבר יכול לקרות? הוא לא ירצה, את לא תרצי, תחזרי הביתה, לא קרה כלום". כמו תמיד, גם הפעם השכנוע העצמי הזה חסר סיכוי. כמו שחקן דקה לפני עליית המסך על ההצגה האלף, גם הפעם אני מתרגשת, חוששת, מקווה, ובעיקר, ברגע זה - רוצה להיות כבר אחרי. מעניין אם הוא מרגיש עכשיו כמוני.
אנחנו עומדים פנים מול פנים. מאה מחשבות לפחות ממלאות לי את החלל שבין האוזניים ברעש קולני: "הוא נראה נחמד", "לא מדהים", "דומה לתמונה", "לפחות לא רימה", "מה הוא חושב על איך שאני נראית?", "הוא מרוצה?" "מאוכזב?" "על מה מדברים עכשיו?", "מה פתאום הוא בא עם כובע צמר?" "מישהו יכול להביא לפה אלכוהול, דחוף?".
רק חלק ממני מקשיב לו
אחרי כוס היין הראשונה אני נרגעת. האוכל מגיע, אני כבר יודעת במה הוא עובד, יודעת גם שהדירה שייכת בעצם לסבתא שלו, ולמרות שאני ממש משתדלת להיות כולי בשיחה - רק חלק ממני באמת מקשיב לו. החלק השני לא יכול שלא להתחיל כבר לעסוק בשאלות הרות גורל כמו: אני רוצה אותו? הוא מושך אותי? יכול להיות שיהיה דייט שני?
שלב הקינוח מביא איתו את התלונות הקבועות על החיים בעולם אתרי ההיכרויות. "את יודעת?" הוא מספר לי, "כל כך הרבה פעמים ברור לי כבר בשלב הראשון ששוב אני לא הולך למצוא כאן אהבה, ואז אני חושב, טוב, כבר קבעתי איתה, כבר נפגשנו, היא נראית בסדר (לפחות בתאורת ערב), אז שיהיה סקס, שתהיה סתם ידידוּת, שיהיה משהו אחר, עד ש... "
כוס היין השניה שלו מתרוקנת לפני שהוא ממשיך, "אני מתחיל להבין שזה לא טוב לי, הבערך הזה. אני קם בבוקר במיטה של מישהי שאני בקושי זוכר שהלכתי לישון איתה, אני פוגש למחרת מישהי אחרת, יש לי מספרי טלפון של עוד שתיים. הכל כל כך זמין, כל כך נוח וכל כך קר".
הוא מדבר ואני חושבת בסוג של עצב, שגם את זה כבר שמעתי בעבר. החיים במרחב הווירטואלי לימדו אותי שגם גילויי הלב האלה יכולים להיות סוג של שיטת פיתוי. אבל אולי זה דווקא אמיתי הפעם? אולי סופסוף פגשתי מישהו שבאמת מרגיש צורך לעצור את הסיבוב של קרוסלת הדייטינג ולרדת? ואולי זה יכול לקרות לו איתי?
אני מקפיצה אותו לתחנת המוניות הקרובה, ומיד כשהדלת של האוטו נסגרת אחריו, מתחילה שוב לחכות. כמה דקות אחרי הוא שולח סמס עם סמיילי. יהיה דייט שני.
- גלית אמיתית, השם שלה, ושמות הפרטנרים שלה, לא אמיתיים.
האימייל של גלית
לפנייה לכתב/ת 
