"כל-כך יפה, כל-כך חולה"

הם תפרו שם חודשים של מארבים, פתיחות צירים והתחמקות מהיתקלויות. נפצעו או פינו פצועים, נפרדו מחברים, אספו צלקות וזכרונות ותעדו רגעים ששמורים איתם לתמיד. כשהפצמ"רים נפלו מסביב הם לא הפסיקו להתפעל מיופיה של הבריאה, לא שכחו להתרגש מהשקיעות ומצאו נחמה בטוסטים משודרגים ובחברות נצחית שזר לא יבין. לרגל צאתו לאקרנים של הסרט "בופור" בבימויו של יוסף סידר, והקרנת סרטה של נורית קידר "מבוזבזים" בפסטיבל דוקאביב הקרוב, חוזרים לוחמי המוצב אל אלבומי התמונות מאז. שבע שנים מאז לחצה האצבע על הדק המצלמה על-מנת לינצור את הרגע, הם משחזרים את החוויות שעדיין חיות בהם. בשבילם בופור זה לא עוד סרט.  

רועי רונה. התגייס במרץ 1998. שרת בבופור כלוחם בצוות רותם

צילום: רועי רונה. "הנוף פרנס אותי מנטלית"

רונה: "מבט פנורמי מהמוצב צפונה. הבתים הקרובים הם של כפר נטוש. בקצה הימני על הגבעה זה מארג' עיון. משמאל על הגבעה שנראית כמו פטמה רואם את מוצב דלעת. השביל הגדול שמתעכל בח' מתחתיה זה הציר שממנו חוזרים הביתה. יורדים מהבופור, עוברים בדלעת וחוזרים בפרסה מהעבר השני של הליטני לארץ" 

צילום: רועי רונה. "כמו הנוף של לבנון אין בשום מקום"

"אין כמו מצלמת הריפלקס הישנה הזו. הייתי מסתובב איתה במוצב ולוקח אותה איתי לעמדות. צילמתי בעיקר את הנוף. אם היית רואה את הפנורמות, היית מבינה שהמבצר או רחבות הרכ"ם מול כל זה, שוליים. הסתובבתי לא מעט בעולם אבל כמו הנוף של לבנון אין בשום מקום. ההרים, הכפרים, היערות - זה מהמם. זה מה שמשך אותי לצלם שם. בגלל זה סחבתי מצלמה".

צילום: רועי רונה. "כשמולך יש חיים, אתה נשאב פנימה"

"מרכבה סימן 4, טנק טנק, ההיפך המוחלט מהנוף שמקיף. קנה מול נוף. פצמ"רים במקום שבו היית בכיף יוצא לחופשת סקי עם המשפחה או לפיקניק קטן עם החברה. זו אחת הזוויות היחידות שממנה יכולת לראות לעומק השטח מזרחה. אחרי הטנקים יש חומה וירידה של 717 מטר שבסופה נהר הליטני. הייתי בונה שם בית בלי לחשוב פעמיים. הנוף היה אחד הדברים שהשאירו אותך שפוי, גרם לך להמשיך ולהפעיל את המוח. הנוף פרנס אותי מנטלית במובן של להמשיך הלאה, לשרוד את היום. קל להתחרפן בתוך קירות בטון, אבל כשמולך יש חיים - נהר זורם, שפני סלע, צמחיה שנושמת - אתה נשאב פנימה. ואז פצצות מרגמה, חברים נהרגים, מתפוצצים לך מול הפרצוף. אני לא יודע כמה אנשים הסתכלו על הנוף הזה ואמרו 'וואו!'. אותי הוא החזיק בחיים".

אביאל ממליה. התגייס במרץ 1997. שרת בבופור 8 חודשים כחובש

צילום: אביאל ממליה. "היתה לי תחושת התעלות"

ממליה: "את הדגל הזה הורדנו מבית באחד הכפרים. היינו מאד גאים בו. מצד שמאל עם השפם, זה אני. הבחור שעומד לידי זה עודד חבשוש, בן צוות שלי, שכמה ימים אחרי הצילום קיבל כדור ברגל במהלך היתקלות ושכב הרבה חודשים בבית החולים. זו היתה אחת התמונות האחרונות שלו במוצב ובלבנון. תמיד התבלבלו ביני לבין חבשוש. אולי בגלל שלשנינו יש משקפיים, אולי בגלל ששנינו קצת שחומים. כשהתקשרו להודיע שחבשוש נפצע לקח לאנשים כמה דקות להבין שזה לא ההוא עם הכיפה. כשהוא נפצע בהיתקלות הוא צעק לחובש: תביאו לי את ממליה. אני לא הייתי באזור. כשהגעתי הוא נתן לי סטירה ואמר: איפה היית? העמסנו אותו על הנגמ"ש כשמסביב פצמ"רים, בלאגן, מלחמת עולם. הוא צרח מכאבים. את לבנון תעדתי. בצילום ובכתיבה. זו היתה תקופה שדי אהבתי. האמנתי ואני עדיין מאמין שמה שעשינו שם היתה תרומה למדינה ולמולדת.  עשינו שם את מה שהצנחנים עשו בששת הימים בירושלים ואת מה שגולני עשו ביום כיפור בחרמון. בלבנון היתה לי תחושת התעלות שאחר כך לא הרגשתי שכמותה. כשיצאתי למערבים הייתי מוכן למות למען המדינה. לא רציתי למות. אבל אם למות, עדיף למען המדינה". 

צילום: אביאל ממליה: "הקושי הגדול היה איך לא לגרום להם לדאוג"

"פתיחת ציר בעיקול J. אנחנו מקבלים הוראה לחזור למוצב. בדרך חזרה אני אחרון בכוח. המ"פ, שצועד ראשון, רחוק ממני. מתחילים לירות עלינו פצמ"רים. כולם נשכבים על הרצפה והפצמ"רים מתקרבים אלינו. כולם מתחבאים מאחורי הדבשים, עמודי בטון שהונחו על הצירים כנקודות מסתור למקרה של היתקלות. אני לא מתאפק, מוציא מצלמה מהאפוד שבוני המ"פ השביע אותי שלעולם לא אעז לקחת איתי לפעילות. אני מתחיל לצלם ומתלהב עד שבום גדול של פצמ"ר שנפל 15 מטר ממני הקפיץ אותי ומילא את המצלמה באבק. חטפתי אבן בתחת והבנתי שזה קצת מסוכן. חזרתי אל מאחורי הדבש ודילגנו בריצה לכיוון המוצב. כשחזרתי הביתה, חיכיתי על קוצים שיפתחו לי את הפילם. כשאבא שלי ראה את התמונה הוא שאל מה זה ענני העשן. לא רציתי שידאג אז אמרתי לו שליד המוצב, הטנקיסט לחץ על דוושת הגז. הוא הבין. הקושי הכי גדול היה איך לא לגרום להם לדאוג".

גיא פוזיצקי "פוזה". התגייס במרץ 1997. שרת כמפקד צוות בבופור ב-1999

צילום: גיא פוזיצקי. "הצילום העביר את הזמן בסבבה"

"המבצר היה מחוץ לתחום למעט בשבתות בבוקר. התמונה הזו צופה מתוך המבצר דרך קשת ענקית לכיוון מזרח. החלון הטבעי הזה ניצב על צוק של 300 מטר גובה. רוב הזמן הסתובבתי עם מצלמה גם בגלל היופי וגם בגלל שהצילום העביר את הזמן בסבבה. הייתי באותה התקופה מפקד צוות ובמסגרת התפקיד יצאתי מדי בוקר לסיור קצין בעמדות שנמשך שעה. שעות הבוקר הן היפות ביותר לצילום מבחינת האור".

צילום: גיא פוזיצקי. "בתרגול זה נראה יותר אסתטי, בחיים זה היה בלאגן"

"אחת לכמה ימים נערך תרגול מוצב מלא, שכלל פינוי פצועים וכל מה שמשתמע מזה. זו סצינה מאוד דינמית שממחישה את התנועה. ברור שכשהיו פצועים אמיתיים בשטח, צילום לא היה בעדיפות ראשונה. בתרגול זה נראה יותר אסתטי, בחיים זה היה בלאגן".  

צילום: גיא פוזיצקי. "איכות של תמונת סטודיו עם אפס תנאים"

"שבת. שעת בוקר מוקדמת. סיור סגל במבצר. המ"כ שלי מתיישב לנוח בדיוק כשהשמש נכנסת. תאורה מושלמת ואבק. איכות של תמונת סטודיו עם אפס תנאים".

צילום: גיא פוזיצקי. השקט שלפני הסערה 

"משטח ערפל של בוקר. בגלל הגובה היחסי, העננים רוב הזמן מתחתיך. את הגבעה עם העצים מצד ימין כל מי שהיה בגזרה המזרחית מכיר".

צילום: גיא פוזיצקי. "די הזוי שמקום אחד יכול להיות כל כך יפה וכל כך חולה"

"הירוק. העמדה הדרומית. שעות אחר-הצהריים. יומיים אחרי שצילמתי את התמונה הזו, נהרג בעמדה הזו ממש ליד המג, צחי איטח. אם האזור הזה היה קצת יותר שקט, האתר הזה היה בטוח מוקד תיירות פופולרי. זה די הזוי שמקום אחד יכול להיות כל כך יפה וכל כך חולה. בשביל מי שהיה סגור במקום הזה תקופה ארוכה, היופי היה מפלט לברוח אליו".

עידן קוריס. התגייס במרץ 1998. שרת בבופור כחובש בצוות רותם. זכה לצל"ש בנצרים

צילום: עידן קוריס. "המצברוח הטוב מסמן את זה שהיינו בתחילת הקו ולא בסופו"

"הצוללת היתה הכוך שלנו, שם היינו קבורים רוב הזמן. 15 איש בתעלה של 15X2. משני הצדדים מיטות קומותיים. באמצע, מקום למעבר צר לאדם וחצי. אם לא היינו בשמירה, במטווח או במארב, היינו שם. היה לנו טוסטר גדול שאמא של אחד מהצוות הביאה והכנו את הטוסטים המפורסמים של בופור עם רוטב פיצה או תוספות. היתה גם טלוויזיה והבאנו סרטים. הצילום הזה הוא חלק מההווי בצוללת. המצברוח הטוב מסמן את זה שהיינו בתחילת הקו ולא בסופו. אז עוד היינו עם הרבה מוטיבציה, בלי ידיעה מה מצפה לנו ובלי פצמר"ים שפוגעים וטילים. בסוף הקו היו פצועים והרוגים והיו פצמ"רים שפגעו כל הזמן. הצילום הזה היה תוך הכנת טוסט כשהחלטנו לשיר". 

צילום: עידן קוריס. "אין מצב שאני חוזר לשם כחייל" 

"זו בעצם האירוניה של המקום. מבצר לא יאומן שיושב על מצוק אדיר ומתצפת על נוף מדהים, כשמאחור נהר הליטני ואנחנו שם במצב לחימה עם טנקים בהיכון. כשבאנו לשם היינו בשוק מהמקום מהמבצר, מהנהר. אמרנו שזה מקום מצוין לקייאקים ואבובים. במהלך הקו, הנוף כבר לא עניין אותנו. היינו עסוקים בלחימה והישרדות. במקום להסתכל על הנוף, ניסינו לאתר הבהובים של יציאות פצמ"רים. זה מקום מדהים. הייתי חוזר לשם בכיף בתור תייר, אבל אין מצב שאני חוזר לשם כחייל".

צילום: עידן קוריס. על מלחמה ואמונות תפלות 

"התמונה הזו צולמה לפני יציאה למארב לילה, למרות שבדרך כלל לא נהגנו להצטלם לפני פעילות כי זה מביא מזל רע. החלטנו שזה מביא מזל רע אחרי שבמארב קודם המ"פ הסריט אותנו בווידאו לפני היציאה ומהמארב הזה כמעט ולא חזרנו בגלל התקפה מטורפת על הכוח. למרות שהיינו שם בקיץ, הקור היה לא יאומן, אז לפני כל יציאה היינו מתכסים בשכבות. גאטקעס, מדי אלף, מדי בי"ת, פליז וחרמונית".

שי אסרף. התגייס במרץ 1998 לוחם בצוות רותם 

צילום: שי אסרף. "התמונות מראות רק את החלק הטוב"

"בעמדה שצופה על הצד המזרחי של המבצר. משעמם מאוד. בשביל להעביר איכשהו את השעות אני משחק עם המצלמה. ברקע אפשר היה לראות את הכפר מרחוק, את ההרים מלאים בשלג ואת הצד השני של החרמון. היד מונחת על הצעצועים הרגילים ששיחקנו איתם. היו שם רגעים שחווים פעם אחת בחיים, לטוב ולרע. התמונות מראות רק את החלק הטוב, לא את החלק הרע. זו עוד חוויה שנחקקת בזיכרון - החבר'ה, האווירה, הביחד - זה מה שנשאר".  

צילום: שי אסרף. "מזכרת ממשהו שכבר לא קיים"

"הבלוקים שרואים בתחתית התמונה זה המוצב ומעליו רואים את המבצר. צילמתי את התמונה מאחת העמדות והיא בעצם תופסת את כל המרחב. מעבר לזיכרונות שיש מהמוצב, בופור זה אתר היסטורי יפהפה. אני שמח מאוד שצילמתי את התמונה הזו, היא מזכרת למשהו שכבר לא קיים, תיעוד. יש לי הרבה מאוד תמונות מהפריפרייה והכפרים למטה, אבל בחרתי בתמונות מהמוצב כי את כל שאר התמונות אפשר למצוא בגלויות אבל המוצב איננו"

צילום: שי אסרף. "הקלפי סימן שלא שכחו אותנו" 

"ביבי נגד ברק. בחירות של שנת 1999. אנחנו בדיוק חוזרים ממארב. העלו לנו למוצב קלפי בשביל שנממש את זכות הבחירה. זה היה בשעות הבוקר ומי שהיה בפנים הצביע. היום זה נראה קצת מוזר, אבל אז התייחסנו לזה כאל שובר שגרה, משהו שמשנה את האווירה. הבחירות היו עוד נושא לדבר עליו וסימן לזה שלא שוכחים אותך גם כשאתה בחוץ ושגם אתה חלק ממה שנקרא המדינה".