יינות איטלקיים, כמה מקומיים וחגיגה אירית
שגיא קופר סוקר את היינות החדשים של יקב "קלו דה גת", מספר על פסטיבל יין איטלקי ברשת "טיב טעם" וחותם בחגיגות "סיינט פטריק'ס דיי"
קלו דה גת
אחד מהיקבים היותר מוערכים עלי, אני חייב להודות, מתחדש השנה ומוציא לא רק יינות מבצירים חדשים, אלא שני יינות בסדרה גבוהה, ובלנד לבן אחד, חדש. מפאת קוצר היריעה, אציין רק כמה מהיינות, את החדשים יותר, בעיקר.
"שנסון 2006" - בלנד של 65% שרדונה, 15% סמיון, 7% ויונייה ו- 3% שנין בלאן. צירוף שבלתי אפשרי לזכור, שנותן יין לבן יפה, פרחוני ופירותי. מאוד "פרש". יין בסיסי אבל אלגנטי, ללא חבית וללא תסיסה מלולקטית (נעשה סינון להרחקת חיידקי התסיסה). ליין 14% אלכוהול שלא מורגשים. סיומת בינונית וטובה.
"שרדונה 2005" - אחד מהיינות הטובים ביותר בארץ שיש מזן זה. השרדונה של היקב תמיד הצטיין, וגם תמיד היה היקר ביותר. השנה הוא נמכר במחיר של 130 שקל לבקבוק, כ- 30 דולר, שזה מחירו של יין קליפורני מצויין, והוא בהחלט ברמה של כל יין כזה, ומעבר. היין שהה 12 חודש בעץ צרפתי, והוא בעל צבע זהב עדין ויפה. אף משכר, מאוד פירותי – הרבה פירות גלעין - נעים, מלא ומושלם עם "פה" שהוא חלק וקטיפתי, אגוזי ומאוד קליל. סיומת עגולה, בינונית-ארוכה. 14% אלכוהול. לשמור שנתיים בשקט.
אם השרדונה של היקב הוא אחד מהטובים בארץ, ביינות האדומים הוא מצטיין בעבודה עם שני זנים: סירה ומרלו. לא שהיינות האחרים לא טובים, אבל פה מצליח אייל רותם, היינן והבעלים, ליצור יינות בולטים, מהטובים שיש לנו.
השנה, כאמור, הוא יצר סידרה חדשה, שנקראת "סיקרא". זהו אותו חוט אדום שנמתח סביב המזבח בבית המקדש, והבדיל בין שני חלקים שלו. "אבא סיקרא", יש אומרים בר גיורא עצמו, היה ממנהיגי המורדים הקנאים שהיו בסופו של דבר על המצדה. כך או אחרת, שני יינות מסדרה זאת, שתצא רק בשנים "גדולות", טעמתי:
"סיקרא מרלו 2003" - זהו יין בעל 15% אלכוהול, מאחת השנים הטובות שהיו בארץ. אייל רותם מציין לטובה גם את שנת 2005, שלא הבריקה במקומות אחרים, ונראה. בכל אופן, היין כהה – ממש אטום – ומשדר את הצבע שלו לאורכו: מלא ארומות של פירות כהים ויש בו גם משהו אדמתי. בפה הוא מפגין עושר עצום והרבה מאוד גוף; מאוד עשיר. הסיומת מתובלת והיין מעט חם בגרון. פה ושם, אחרי שהוא עומד, מרגישים את הירוק האופייני לאזור הגידול.
"סיקרא סירה 2004" - היין מזכיר מאוד את זה של שנה שעברה, שלא המשיך להתיישן ביקב, וזה טוב. הוא מאוד פרחוני, ונפתח היטב בכוס, תוך שהוא ממשיך ומגלה עוד ועוד ארומות, במגוון עצום: פרי, קפה ועוד. זהו יין שאסור לשתות אותו עכשיו, ואם פותחים, לתת לו זמן טוב בדקנטר. הוא חלק, נלגם היטב ובעל סיומת טובה וארוכה, עם טאניניות מצוינת.
מהיינות בסדררת הראל וקלו דה גת, אהבתי את ההראל מרלו 2005 אבל גם לזה משנת 2004 אין במה להתבייש, נהפוך הוא: שני היינות מאוד עשירים, מאוד חלקים ובעלי פוטנציאל התיישנות. ה- 2005 כבר יותר פתוח, לטעמי, ויותר נגיש מ- 2004. האחרון עדיין מאוד טאני וקצת סגור. לעומת זאת הוא מפגין הרבה מאוד אנימליות ומורכבות, שונה מאוד מזאת של 2005: ה- 2004 יותר על הצד הפירותי, ואילו 2005 – יותר על צד ה"עץ" (יותר קרמל, קפה ושות').
הסירה הראל 2005 עדיין סגור, אבל נפתח בכוס ומראה פרחוניות מצוינת. אז היין מאוד gamy, אבל בעדינות, במידה שלא תכה בכם. הוא עדין בפה, ומסתיים יפה וארוך (7% קברנה סוביניון). ההראל קברנה סוביניון 2005 גם הוא, יין עוצמתי, גדול ממש, סמיך ומתובל באף. הפה מעט קל בהשוואה לאף, וחסר קצת, אבל בסך הכל זהו יין מהנה ועשיר. סיומת מתובלת ומאוד יבשה.
טיב טעם ויינות איטלקיים
סניף הרשת שבראשון לציון מזרח עורך בשבוע הבא שלושה ימים של פסטיבל יין (20 – 22 מארס). זאת יכולה בהחלט להיות חוויה, כיון שבמסגרת זאת יהיו גם סדנאות שונות, תהיה טעימת יין חופשית (30 שקל לכוס בכניסה) ויוגש גם אוכל – טעימות בלבד – ונקניקים חדשים של הרשת. השבוע נכחתי בטעימה שערך דוד ביטון, מנהל מחלקת היין של הסניף, בשיתוף עם אתר "שאטו ואכול", של יינות איטלקיים בשתי רמות מחיר.
אני חייב להודות שסביב 90 שקל, קשה היה לי למצוא יין שהתפעלתי ממנו והיה שווה את מחירו, והיו לא כחצי תריסר יינות שונים, מכל היבואנים כמעט. ברמת המחיר הסאת – מעט פחות – בלט הלאונרדו (קיאנטי קלאסיקו) 2002, שנותן אופי מודרני עתיר קרמל, עם פה מתקתק ולא כבד. שאלה של אם אוהבים את היין או לא, אבל הוא עשוי היטב, ויהיה מהנה לצד אוכל, ללא ספק. יין אחר, יותר לטעמי האישי אולי, הוא המאסי ברדולינו 2004. עדיין סגור, קצת "קמצן" באף בתחילה, אבל נפתח עם דובדנים ושזיפים. יין מאוד עדין, טיפה קשה בצעירותו זאת, אבל תמורה טובה.
במחירים של 100 שקל ויותר, ראוי לציון יין של יקב מליני – וינו נובילה די מונטפולצ'אנו – סאן לנצ'ריו 2001. תזהו אותו בזכות הדמות שמופיעה על התווית. זהו יין עשיר, מצוין לאוכל, פשוט טוב מאוד, עם גוף בינוני לא כבד מדי. הרבה הנאה באף הצעיר והטרי שלו ובסיומת.
הצטיינו הקמפופיורין 2003 של מאסי וריפסו 2004 של טומאסי. האחרון היה בעל אף סופר עשיר, עתיר פרחים, פירות יבשים, מעושן משהו ועוד. בפה הוא מרשיםף מאוזן עם חומציות טובה. הקמפופיורין לא פחות אלגנטי לטעמי (גם הוא ריפסו, כמובן), אבל יותר קל. שני היינות הם בבחינת תמורה טובה, אפילו מפתיעה, במחירים של 105 – 110 ש"ח. אם אתם בעניין של יינות איטלקיים, ואמרונה במיוחד, נסו את הצ'סרי או את האמרונה קוסטסרה (costasera) של מאסי, וגם את זה של יקב קטן בשם Musella.
סיינט פטריק'ס – בירה ואלכוהול ב- 17 לחודש
"יום סיינט פטריק הקדוש". כך היה כתוב באחד הקומוניקטים הרבים שקיבלתי השבוע, שתארו את העומד להתחולל השבוע בארים ובפאבים בתל אביב ובמדינה סביב לה: ארועים ארועים, שתיה כדת וכדין וסיבה, כללית, למסיבה.
לו היה רק יודע הקדוש האירי, אבי הכנסיה המקומית וזה שלפי המסורת גם הביא את תורת הזיקוק לאירלנד (מסורת מפוקפקת למדי, אני חייב להודות), מה מתחולל בשמו, היה בודאי מתהפך בקברו: אולי היה רוצה לצאת לחגוג. כך או אחרת, אם אתם בעניין של חגיגות השבוע, ב- 17 לחודש, תהיה לכם הזדמנות מצוינת לפגוש את המיטב של אירלנד, בעיקר בהנחות שונות:
בושמילס – הוויסקי האירי השני מבחינת תפוצה (הראשון הוא ג'יימסון) הוא משקה חביב מאוד, רך יחסית לוויסקי סקוטי, לא כבולי ולא מעושן. יופי של "הקדמה" למי שמתחילים בוויסקי ולא רוצים ישר לקפוץ לדברים המסובכים ומלאי הכבול של סקוטלנד. ג'יימסון פופולרי אף יותר, ואפשר למצוא גם טולמור דיו וגם וויסקי אחרים תוצרת אירלנד.
אם אתם חובבי בירה, זאת תהיה שעתה היפה של הסטאוט: בארץ יש מגוון של ארבע בירות לפחות – גינס, כמובן, עם הסיומת הפירותית שלה, מרפי'ס – הקלה יותר והיבשה מעט, בימיש – על הצד המתקתק ומהשנה גם סטאוט מקומי, Midnight Stout של מבשלת ה-Dancing Camel התל אביבית. קצת קשה למצוא אולי אבל יש. את רשימת הפאבים שבהם כן מגישים את הבירה הזאת אפשר למצוא באתר המבשלה.
