יהדות

כתבים מצייצים - לכל הציוצים >

זכות הבחירה

כמעט ח"י שנים אחרי שנכנס בעול מצוות, חוזר אורי יסעור לביקור בקהילה הרפורמית בה עלה לתורה. מחפש תשובה: כתבה שישית בסדרה

אורי יסעורפורסם: 16.03.07 , 11:00

בכפות ידיים מזיעות ולב הולם עמדתי מול הקהל. כבר הספקתי לזמר להם בקולי הצפצפני על מצוות הציצית; כבר סיימתי לזייף להם, להבדיל, את סיפור רחב הזונה. כבר הספקתי להתכופף ולהימנע מפגיעתן של סוכריות הטופי הקטלניות. עתה הגיע הזמן לשאת דרשה. שלפתי מכיס מכנסיי את דף השורות המקומט.

"אדני ארך אפיים ורב חסד" ציטטתי את משה המתחנן בפרשת אותו שבוע בפני האלוהים. וראו, התרסתי בפני קהל מאזיני, כיצד אותו אל ארך אפיים לא מסוגל להתמודד עם ביקורת. נכון, המרגלים ליכלכו קצת על הארץ המובטחת. האם בשל כך עליו למנוע מדור המדבר להגיע לשם? איזה מין אל גדול זה אם אינו מסוגל לשלוט על כעסו?!

קהל המאמינים לא נרעש מגילוי החתרנות הילדותי שלי. כמה מתפללים אולי זעו בכיסאם באי נוחות, אבל הסיבה הייתה נעוצה כנראה בנטייתי המגונה להאריך בדברים, ולאו דווקא בתוכנם. רב בית הכנסת ישב בסמוך אלי. גם הוא לא היה נרגש במיוחד.

ברור לכם שלא מדובר בבית כנסת רגיל.

רוח השינוי

התנועה הרפורמית נוסדה בגרמניה של סוף המאה ה-18, כניסיון של היהודים המשכילים בני התקופה לשמור על המסורת תוך אימוץ המודרניות. במהלך המאה ה-19 עבר מרכז הכובד של התנועה לארצות הברית, ושם התפתח עד הפיכתו לזרם הגדול ביותר. חברי התנועה נוסעים כל שבת במכוניותיהם לבתי הכנסת, מתפללים בשילוב של עברית ואנגלית, ובזמנם הפנוי גם מסבסדים את המשק הישראלי.

בארץ מדובר בזרם צנוע בהרבה. חבריו קוראים לעצמם 'התנועה ליהדות מתקדמת'. המרכז הפופולארי ביותר שלהם הוא בית דניאל בתל אביב, וברחבי הארץ פזורות עוד עשרות בודדות של קהילות. בשבוע שעבר, כמעט 17 שנים אחרי חגיגת בר המצווה שלי, חזרתי לבקר באותו בית כנסת ברמת השרון, לתפילת ערב שבת.

הרב מזור (משמאל), אותו בית כנסת. 17 שנה אחרי

טוב, להגיד בית כנסת זו קצת הגזמה. מדובר באחד מאולמות בית הספר התיכון המקומי, שמוסב לבית-תפילה מדי סוף שבוע.

דבר כמעט לא השתנה מאז. הסידור הוא אותו סידור, הלחנים אותם לחנים (בייחוד היה זכור לי 'לכה דודי' במנגינת 'עץ הרימון'). רבים מהאנשים היו מוכרים לי, רק מבוגרים ב-17 שנים.

כומר בבית הכנסת

אחרי התפילה נושא רב הקהילה, יהורם מזור, דרשה. בניגוד לפלפולים הלשוניים בהם נוקטים לעיתים רבנים אורתודוכסיים, המסר של מזור היה ברור ומובן גם לאחרוני הנערות והנערים היושבים בקהל – את העדר מנהיגותו של אהרון, שאפשר את חטא העגל, הוא ממשיל להנהגתה של ישראל ב-2007 ומייחל לימים טובים יותר מאלו.

לאחר מכן מגיע תור ההודעות. מסתבר שבעוד שבוע, לציון המאבק בגזענות, יערכו קהילות שונות בנות שלוש הדתות חילופי-מנהיגים. את הדרשה בבית הכנסת ברמת השרון יישא לא פחות מאשר כומר.

אחרי שלב ההודעות פונים חברי הקהילה לשולחן הקידוש. בכל שישי אחראית משפחה אחרת לערוך את שולחן הקידוש, הכולל יין ומעט מטעמים. בזמן שכולם מברכים זה את זה בשבת שלום ומתאספים סביב כוסות היין אני מרגיש אאוטסיידר גמור, וחומק מחוץ לדלת.

איך אתה לא מתבייש?

כמה ימים לאחר מכן הגעתי לביתו של הרב מזור. הוא לא זכר אותי, או את הדרשה המרדנית שלי, אבל היא לא נשמעת לו בעייתית במיוחד. נאמן לשליחותי העיתונאית בלעתי את העלבון.

מספרים על הרב מזור שפעם אחת נסע ברכבו מתל אביב לירושלים בשבת. באחד הרמזורים פנה אליו הנהג ברכב הסמוך ואמר: "איך אתה מעז לנסוע בשבת עם כיפה?". ענה לו מזור: "איך אתה מעז לנסוע בשבת בלי כיפה?".

מזור מאשר בגאווה את נכונות הסיפור, ומסביר: "הכיפה מבטאת את אמוני בבורא עולם, ואילו הנסיעה ברכב, לפי דעתי הפרטית, אינה מחללת את השבת".

מהם הדברים שכן נחשבים בעיניו חילול שבת? מהן המצוות עליהן הוא מקפיד? הרב מזור לא שש לדבר על כך. "בדרך כלל אני מסרב לענות לשאלות הללו" הוא אומר. "זה כמעט כניסה לרשות הפרט. מה זה משנה לך אם אני מניח תפילין? יש דברים שאני לא מעוניין לשתף אותך בהם".

נוסעים בשבת, חוגגים עם התורה

אני לא מסכים. אדם מאמין הנוטל לעצמו את החירות לבחור את מצוותיו הוא, מציב את עצמו בפני עשרות ומאות דילמות ערכיות קטנות המעצבות את עולמו באופן יומיומי. לכן נדמה לי של"רשימת המכולת" הזו יש משמעות לא קטנה, החורגת מההיבט הרכילאי.

אם כן, אני מקווה שהרב מזור ימחל לי על הפירוט הבא: בשבת הוא אמנם נוסע במכונית, אבל הוא מקפיד "לעשות את השבת עונג". לדוגמא, הוא אומר, "בשום פנים ואופן לא אסתובב בשבת באחד ממרכזי הקניות". את דיני הכשרות הוא שומר בביתו באופן מלא, אבל מצהיר: "אני לא רואה שליחות בלהיכנס לסירים של אנשים".

קודם הומניזם, אחר כך מצוות

אז מהם העקרונות על פיהם קובעים מה עושים ומה לא? "ראשית, מצוות רבות, כמו השבת, ניתנות לפרשנות. השבת צריכה להיות שונה משאר ימי החול, אבל אני לא רואה את עצמי מחויב לתפיסה הדקדקנית של ההלכה.

"מעבר לכך, אם יש מצוות הנוגדת את כללי ההומניזם שאני חי לפיהם, ויש מצוות כאלו, אזי הן לא מקובלת עלי. לדוגמא, מצווה המעניקה זכויות יתר לגזע או לקבוצה כלשהי, או מצווה המעניקה יתרון לגבר על האישה".

ואכן, התנועה הרפורמית חרתה על דגלה את נושא השוויון בין המינים - גברים ונשים מתפללים יחד; לתפילה המברכת את "אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב" נוספו בסידור הרפורמי גם ארבע האימהות; "ברוך שלא עשאני אישה" ו"ברוך שלא עשאני גוי" הושמטו; וגולת הכותרת, היא כמובן הסמכתן לרבנות של נשים

עשה לך קופסא

כשיצרתי קשר לראשונה עם יהורם, פניתי אליו בשם התואר "הרב מזור". לעומת זאת, כשהתקשרתי למספר הטלפון של הרבּה מרקס, שאלתי האם אני מדבר עם "דליה". נראה שגם הפמיניזם שלי זקוק לתרגול.

מהו הקאנון ההלכתי לדעתה של דליה מרקס? אין אחד כזה. "אנשים אוהבים לשים זהויות בתוך קופסא. יש את הקופסא של הדתיים ויש את הקופסא של החילוניים. אנחנו לא מציעים קופסא שלישית. אפשר להגיד שאנחנו אומרים 'בנה לך קופסא'. אנחנו מנסים להעניק רשת של פתרונות לשילוב ההוויה המודרנית עם היהדות".

מצד שני, שבשנים האחרונות עוברת התנועה הרפורמית תהליך של 'חזרה בתשובה'. אם לפני כמה עשרות שנים היה נהוג להקפיד על אי-קיום מצוות, הרי שכיום נוטים רבים בתנועה לבחור בקיום מצוות רבות, בעיקר בכל האמור לשבת, כשרות, תפילה וחגי ישראל. עדיין, הדגש הוא על עצם הבחירה.

נועצי הטלפיים

כפי שצפויות להעיד התגובות לכתבה זו, במדרג הקללות של היהודי הדתי נמצאת המילה 'רפורמי' בקרב צמוד עם 'נוצרי'. במאמר אופייני שהתפרסם לפני מספר שנים ב"יתד נאמן" תחת הכותרת "המסיתים והמדיחים", נכתב: "המאבק נגד הכת הרפורמית וניסיונותיה לנעוץ טלפיים במדינת ישראל, אינו יודע פשרות. סכנתה של כת זו מוכחת. הרפורמה משמעותה ניסיון להעביר יהודים אל דת חדשה".

דת חדשה? (צילום: גלי תיבון)

אולם הסלידה מהרפורמים אינה נעצרת בתחום המושב של בני ברק. נראה שגם אוכלי טרפות ובועלי נידה מעדיפים שהדתי שלהם יהיה אורתודוכסי. כמו שאמר פעם שלמה אבינרי: "בית הכנסת אליו אני לא הולך צריך להיות אורתודוכסי".

פרסומת לבנטון

התחבטתי רבות בניסיון להבין את הצורך הזה. בעיקר כי, אני חייב להודות, גם אני מוצא את עצמי מרגיש שיש ביהדות הרפורמית משהו קצת, איך לומר, לא אותנטי. לרבה מרקס יש הסבר.

"האורתודוכסיה לא מאיימת על החילוני", היא אומרת. "היא לא רלוונטית לאורח החיים שלו. מאד קל לראות את העולם כמו בפרסומת לבנטון: יש את הדתי, יש את החילוני וביניהם יכול להתקיים או לא להתקיים דיאלוג. תפיסת עולם זו משחררת את החילוני מהצורך לקיים דיאלוג כליבו פנימה – לשאול את עצמו שאלות עמוקות על אמונה ודרך חיים, ולבחור בעצמו את התשובות המתאימות לו".

ההסבר הזה קונה אותי. מסתבר שהצורך שלנו באותנטיות אצל האחר נועד הרבה פעמים לחפות על רצון להימנע ממורכבות. הרי האורתודוכס הוא יהודי אותנטי, ולי, החילוני, כבר אין אפשרות ריאלית להפוך כזה. כל אחד, אם כך, יישאר במקומו, ואף אחד לא יאלץ להתמודד, להשתנות.

קחו אותי לדוגמא. בפרקים הראשונים של סדרה זו שוחחתי עם חנן פורת ועם מנחם פרומן. הרי לא היה באמת סיכוי שאשתכנע מתפיסת עולמם, כמו שלא היה סיכוי שיקרה ההפך. לא באמת נאלצתי לבחון את אמונותיי. מבחינה זו עשיתי לעצמי חיים קלים.

בזמן כתיבת השורות האחרונות של הכתבה אני שואל את עצמי האם גם אני נמנע מההתמודדות עליה מדברת מרקס. נדמה לי שכן, אבל אני לא חייב לענות ממש כרגע, נכון?

הפרקים הקודמים: