קרב סואץ

בתעלה פלוקה. על פני מים סוערים (צילומים: צור שיזף)

"אני לא בא", אמר מיכה. "אני לא מפליג בלי ויזה". "בטח", אמר נוח, המכונאי שישב איתו על הירכתיים החמים, "אתה זוכר מה קרה לצוות של היאכטה שעצרו אותם בלי ויזות ליד חופי סיני? עיכבו אותם 14 יום וחייל מצרי שמר עליהם עם רובה מכוון לראש".

"כמה אנחנו?" שאלתי את יענקלה, שקרא לי להיות צוות על הרומי שעומדת להפליג מאילת ליפו. חלום ישן שלי. להקיף את סיני מהים האדום לים תיכון דרך התעלה. "שלושה, אם מיכה לא בא", הוא ענה. "זה פחות מדי", אמר שני, הסקיפר הנמוך ודק הגיזרה. אז התקשרתי לגומר.

מי אנחנו ולאן אנחנו  הולכים?

באור אחרון נופפו לנו נוח ומיכה מהרציף. עמדנו על הגשר והבטנו בחושך. כוכבים ורוח ורעש של ים. הדבור שעל הגבול התקרב אלינו מכוסה בעלטה, שואל שאלות של צבא: מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים. הבטתי לאורך החוף. דרומה, לכל מלוא העין, היה החוף של סיני: אורות צהובים ולבנים של חושות ומלונות. לפני 25 שנים, כשנתנו את סיני למצרים, לא היה פה כלום. היה חושך גדול של מדבר. עכשיו נמשך פארק התענוגות עד שארם.

ראס א-טנטור. העיניים מתחילות להידבק

יענקלה העיר אותי בשתיים בבוקר. ככה זה יאכטות, אין מנוחה לעניים שיכולים ליהנות רק בגלל העבודה ולא בגלל שיש להם יאכטה. לקחתי חולצה ארוכה וטיפסתי לגשר מעל חביות הסולר. הספינה התנדנדה ואני עליתי בזהירות.

"אני ישן לידך", הצטנף שני בשמיכה ישנה, "תעיר אותי אם יש ספינה, אם אנחנו מתקרבים לחוף, אם נדמה לך שמשהו לא בסדר וכל כמה דקות תביט מסביב שלא דורס אותנו כלום".

החזקתי את ההגה וניסיתי ללמוד את תנועת החרטום והירכיים של רומי. זה לא היה פשוט, הרוח הצפונית ערמה גלים בגב הספינה, דוחפת אותנו ימינה ושמאלה, החרטום עולה ושוקע לתוך הגל הבא, אמצתי עיניים לשמור על המצפן, על קווי החוף של סיני וערב הסעודית.

ברבע לחמש התחילו השמים לקבל את הגוון הכחול עמוק במזרח, גוון שמבדיל את הלילה השחור של הכוכבים מהיום המתקרב. היינו פחות או יותר מול ראס א-טנטור, 50 קילומטר מאיפה שלקחתי את ההגה. הרגשתי שהעיניים נדבקות. הערתי את שני וגלשתי לתוך הסיפון האחורי המתנדנד ולמיטה הרחבה בחרטום, מעיר את גומר שתלך להחזיק קצת הגה.

בתוך מכונת כביסה

השמש שחדרה דרך חלון האיוורור שבסיפון החרטום העירה אותי. טיפסתי במהירות החוצה בדיוק כשעמדנו להגיע למיצרים, במזרח התנשאה פסגת הטיראן. שארם השתרעה עם מאות מלונותיה לכל מלוא העין. פנינו מסביב לתהום של ראס מוחמאד והתחלנו להצפין. הים האדום קיבל אותנו בטפיחה. מנדנד את הספינה בגלים קצרים ואלימים.

אין ים יותר מחורבן מהים האדום. ממפרץ סואץ. אני מכיר אותו מזמן. אין ביננו חיבה גדולה. אנחנו משתדלים לא להתחכך. אולי זה בגלל הסיפור התנ"כי הישן. אבל זה ים זועף עם רוחות צפוניות שמערמות גלים קצרים. מכונת כביסה היא מקום רגוע לעומת הים הזה.

על הסואץ. חמש שעות של עירבול

והים קיבל אותנו כמו שמכונת כביסה מקבלת כביסה. גלים קצרים ומכוערים עם רעמות קצף שריססו את הגשר. נאחזתי בכל הכוח במסגרת. למעלה, למטה, שמאלה, ימינה, שמאלה, ימינה, למטה, למעלה. הבטתי אל הים שהיה כחול וקצוף והגלים הסתערו עלינו אחד אחרי השני.

"350 יום של רוח צפונית וגלים מגעילים שיאכטונרים שמקיפים את כל העולם נתקעים בהם, וכל מה שהם רוצים זה לרסק את היאכטה שלהם על החוף ולא להפליג יותר בחיים, כי הים הזה הוא יותר מדי בשבילם", אמר שני, נאבק בהגה.

אחרי עשר דקות נזכרתי על מה הוא מדבר ולמה אין לי יאכטה. הרגשתי רע. רע שאי אפשר להיפתר ממנו, המשקפיים מתכסים ברסס כל כמה דקות, החולשה המכוערת של מי שמחלת הים מוציאה ממנו את החשק לחיות, מיבשת אותו רגע אחרי רגע. הים, הגלים, השמש מלמעלה, טלטולי האורך, נדנודי הרוחב. לא הייתי במצב של שיחה כשחצינו את המפרץ של א-טור, מתגלגלים מצד לצד.

שני החזיק את ההגה מול הגלים, כמו רוכב שמחזיק מושכות של סוס פרא. יענקלה רבץ על הספה בסלון, גומר נאחזה בקורת הגשר. "אני חותך לכיוון החוף, הים שם פחות חזק", הוא אמר, סובב את ההגה וגל צד נחבט בנו, משגר אותנו לטילטול ארוך, הגשר צונח בנטייה תלולה לכיוון גלי הים, קצף ורסס של גל ששטף את החרטום ניטח בנו.

"אני מנסה, אבל זה כמעט בלתי אפשרי", הוא אמר. קריעת ים סוף. הגלים היו לא סדירים, הוא חיפש בדריכות רגע שבו יש גלים קצת פחות גבוהים. "היא קשוחה", סינן בהערכה ליכולתה הקבועה של הספינה מול הגלים והרוח הצפונית. זחלנו לכיוון החוף.

בצהריים, אחרי כמעט חמש שעות של עירבול, הייתי מותש. השתרעתי על הגשר בצל שיצרה הקורה המרכזית, דחפתי רגליים לכיוון מסגרת הברזל ועצמתי עיניים, מתעלם מהעליות, הנפילות, הגלגולים ומנת המים המלוחים שנחתה עלי כל כמה דקות.

שקט בשדות הנפט

הים נרגע בבת אחת, ואני התעוררתי והרגשתי כמו חדש. בחורבה. מעבר לשונית הרחוקה המשיך הים להתנפץ, אבל פה, באמצע הים, הגנה עלינו שונית שחסמה את הגלים הסוערים מצפון. ואנחנו מפליגים באמצע שדות הנפט הענקיים של אל בליים, בין השוניות שאף אחד לא מתקרב אליהן.

שני. אפשר לסמוך עליו בכל מצב ובכל מקום

כשיצאנו בבוקר מהשונית חיכה לנו הים. קצר, זועף, מתגלגל, מתנפל, אבל היום זו כבר לא הייתה הפעם הראשונה ואני כמעט נהניתי מהאלימות של הים הזה שזרק את הספינה מגל לגל, מכסה אותנו במלח ושפריצים שעפו עם הרוח.

עצרנו באבו זניימה. "יש שם מאהל של הצבא", אמרתי לשני שהביט בסירת דייגים שהסתתרו מאחורי הריף. "אז לא נזרוק עוגן, נבדוק מנועים כשהם מונעים ונברח מפה". בדקנו וברחנו. נעים לאורך החוף, מחפשים שוניות, שני במבט כלב הים שלו סורק כל שונית. הבטתי בו. אם הייתי צריך להרכיב צוות כדי לפוצץ את תותחי נברון, שני היה אחד מהם. 20 שנה לא מצאתי מישהו כזה שאשמח לצרף אותו לחבורה הקטנה של אנשי שטח שאני יכול לסמוך עליהם בכל מצב ובכל מקום.

משהו העיר אותי בארבע. הרמתי ראש והזדקפתי. הים היה רגוע לגמרי. "25 מייל לראש המפרץ". מפרץ סואץ, סופו של הים האדום, נראה שקט ומבויית. הייתי כמעט מאוכזב. נגמרה המלחמה נגד הים.

התעלה הארוכה בעולם

נכנסנו לפי התעלה ונקשרנו ליד המזח במרינה שמול העיר. תעלת סואץ. עשינו שני שליש מהדרך. הים הכי קשה עם החוף הכי נפלא והאלמוגים המסוכנים והמדהימים מאחורינו. עכשיו היו לפנינו 160 קילומטר של התעלה הארוכה בעולם. תעלה שב-2009 ימלאו לה 140.

מרינת סואץ. נגמרה המלחמה נגד הים

עד לתעלה מוליכות תעלות מים מתוקים מהנילוס. נכנסנו אל האגם המר הגדול. אוניות מוזרות מכל כיוון. עשו פה את התעלה כי האגמים היו פה. התעלה התכווצה שוב ואז נכנסנו לאגם תמסח, הצפוני מבין האגמים, המים היו חומים ומזוהמים ואנחנו הפלגנו בתוכם, לאיסמעליה, מחליפים נווט וממשיכים הלאה.

היפנים בנו למצרים גשר ענק ליד אל קנטרה. גשר מדהים שהאוניות חוצות מתחתיו. החושך התגבר על היום ואנחנו הפלגנו בין סירות הדייגים, עד שבעשר בלילה נכנסנו לנמל הענק והמזוהם של פורט סעיד.

הביתה

רוח לחה ומלוחה הזכירה שחצינו מים לים. הספינה התנדנה על הגלים. אבל אלו היו גלים אחרים, רחבים ורכים יותר. היה נעים לחזור לים אחרי יום של תעלה. להרגיש שיש משהו חי מתחת לרגלים.

תל אביב בחרטום. ים תיכון גדול מאופק עד אופק

"אני אקח אותה עד שנצא מפה", אמר שני, "יש פה מאות ספינות דיג". התרחקנו בחושך מהחוף המצרי, לוקחים קורס אלכסוני לכיוון הארץ. מימין לנו היה המפרץ הגדול שמקצה התעלה ועד לימת ברדוויל. 

כשקמתי היה כבר אמצע הבוקר. לא היו ספינות בים. לא מטוסים ולא כלום. רק ים תיכון גדול מאופק עד אופק, רך וערסלי. בשתיים כבר ראינו סימני חיים ראשונים. נייר צף במים. שקית ניילון ואחר כך את המגדלים של תל אביב, את הארובות של אשדוד ואת החולות של פלמחים.

אבל אני כבר התגעגעתי והייתי מוכן לחזור לים האדום, לחופים הפראיים ולים התוקפני והאלים של מפרץ סואץ. לשעבר עלי עם השוניות המדהימות והדגים הגדולים, לאבו דורבה ולריגים של הנפט, למצוקי מערות הגיר התלויים של אבו זניימה, למקום שבו רק מי שמוכן לשוט קרוב לשוניות ודרך הגלים המטורפים מגיע.

• לאתר הבית של צור שיזף לחצו כאן